השבוע סוף סוף אני יכולה להגיד שעבדתי בשביל ההריון הזה.
לאחר חששות מאוד גדולים מצידי, אחרי שכבר חשבתי על כל הסיבות למה ממש אבל ממש לא בא לי עשיתי בדיקת מי שפיר,
אני מודה הפחד (כמו בכל דבר בחיים) היה הרבה יותר נורא מהכאב עצמו.
הבדיקה הייתה ביום שני בבוקר, למזלנו היה לנו טיימינג נפלא והילדים בחופש ולכן זו הייתה הזדמנות מצויינת לארגן כך שאת הימים אצל אבא יהיו הימים שאני אמורה לנוח.
אמא שלי חזרה שלושים שנה אחורה ובאה לטפל בי, נראה לי שהבן הקטן שלי דורש פחות צומי.
הגענו לבית החולים בצוות מלא, אני והבטן, אמא שלי וכמובן ההורים הגאים תמי ועמי.
את הבדיקה עשה הרופא הקבוע שלנו שעובד בבית החולים בנהריה, בכל אוירת הבית חולים היה נחמד שהרופא היה מישהוא שאני כבר מכירה.
כרגיל השאלות הסטנדרטיות... טפסים לחתום והופנינו אני ותמי שהתלוותה אליי למיטה לאולטרסאונד ודקירה.
סיבוב הצצה על הבטן לראות איפה כבודו נמצא, סימון של המקום שאליו תוחדר המחט, נשימה ארוכה ומקלחת קרה של אלכוהול על כלללללל הבטן. ויש הרבה בטן.
אני קיבלתי הוראה לשים ידיים מעל הראש והשתדלתי שלא להסתכל כל המחט, הרופא קצת התמהמהה ולכן שלחתי מבט שנחת ישר על המחט ביד שלו מה שגרם לי להרגשה שבעוד שניה אני בוכה או מקיאה או מתעלפת.. תמי עמדה לידי ולחצה לי את הכתף והרגשתי שגם היא ממש קרובה להתעלף.
ואז דקירה קטנה שלהפתעתי כאבה פחות, הרבה פחות מבדיקת דם שיגרתית והרופא התחיל לשאוב נוזל.
הדבר היחיד שהרגשתי זה לחץ, כמו ציר בריקסטון מתמשך, תמי קצת הדאיגה אותי כי הרגשתי שהיא מחזיקה אותי יותר ויותר חזק והיא נראתה ממש לחוצה.. תוך כמה דקות הכל כבר היה מאחוריינו, תמי הלכה לשבת לפני שנצטרך לקלף אותה מהרצפה ואני הרגשתי כהילו עברתי טיפול במכון שטיפה של מכוניות. רטוב ביותר. החלק שהכי הלחיץ אותי הייתה המחשבה כמה כואב יהיה להוריד את הפלסטר הרחב שהוא הדביק לי על הבטן.
משם עברנו למוניטור, עשרים דקות של רישרושים ושוחררנו הביתה.
אז אני מתביישת לספר שבאמת, זה לא כאב. לא מבינה איך זה יתכן אבל זה פשוט ככה.
עכשיו אני בעיצומו של יום שלישי למנוחה, משעמםםםם לי. סרגתי כבר שני כובעים, גידלתי שפע גידולים בחווה הוירטואלית שלי וראיתי את כלללל התוכניות טלויזיה שהיו ביומיים האחרונים בכל התחנות (מזל שיש שידורים חוזרים).
אני לא מבינה למה כשאני סתם בהתקפת התנוונות רגילה אני יכולה לבלות יומיים רצוף בלי לעשות כלום ולא להשתעמם ועכשיו כשאני במנוחה על פי הוראה השיעמום תקף אותי חצי שעה אחרי תחילת המנוחה.
היום בערב חוזרים הבנים שלי ואנחנו חוזרים לאיזה סוג של שיגרה... שיגרה זה טוב
לאחר חששות מאוד גדולים מצידי, אחרי שכבר חשבתי על כל הסיבות למה ממש אבל ממש לא בא לי עשיתי בדיקת מי שפיר,
אני מודה הפחד (כמו בכל דבר בחיים) היה הרבה יותר נורא מהכאב עצמו.
הבדיקה הייתה ביום שני בבוקר, למזלנו היה לנו טיימינג נפלא והילדים בחופש ולכן זו הייתה הזדמנות מצויינת לארגן כך שאת הימים אצל אבא יהיו הימים שאני אמורה לנוח.
אמא שלי חזרה שלושים שנה אחורה ובאה לטפל בי, נראה לי שהבן הקטן שלי דורש פחות צומי.
הגענו לבית החולים בצוות מלא, אני והבטן, אמא שלי וכמובן ההורים הגאים תמי ועמי.
את הבדיקה עשה הרופא הקבוע שלנו שעובד בבית החולים בנהריה, בכל אוירת הבית חולים היה נחמד שהרופא היה מישהוא שאני כבר מכירה.
כרגיל השאלות הסטנדרטיות... טפסים לחתום והופנינו אני ותמי שהתלוותה אליי למיטה לאולטרסאונד ודקירה.
סיבוב הצצה על הבטן לראות איפה כבודו נמצא, סימון של המקום שאליו תוחדר המחט, נשימה ארוכה ומקלחת קרה של אלכוהול על כלללללל הבטן. ויש הרבה בטן.
אני קיבלתי הוראה לשים ידיים מעל הראש והשתדלתי שלא להסתכל כל המחט, הרופא קצת התמהמהה ולכן שלחתי מבט שנחת ישר על המחט ביד שלו מה שגרם לי להרגשה שבעוד שניה אני בוכה או מקיאה או מתעלפת.. תמי עמדה לידי ולחצה לי את הכתף והרגשתי שגם היא ממש קרובה להתעלף.
ואז דקירה קטנה שלהפתעתי כאבה פחות, הרבה פחות מבדיקת דם שיגרתית והרופא התחיל לשאוב נוזל.
הדבר היחיד שהרגשתי זה לחץ, כמו ציר בריקסטון מתמשך, תמי קצת הדאיגה אותי כי הרגשתי שהיא מחזיקה אותי יותר ויותר חזק והיא נראתה ממש לחוצה.. תוך כמה דקות הכל כבר היה מאחוריינו, תמי הלכה לשבת לפני שנצטרך לקלף אותה מהרצפה ואני הרגשתי כהילו עברתי טיפול במכון שטיפה של מכוניות. רטוב ביותר. החלק שהכי הלחיץ אותי הייתה המחשבה כמה כואב יהיה להוריד את הפלסטר הרחב שהוא הדביק לי על הבטן.
משם עברנו למוניטור, עשרים דקות של רישרושים ושוחררנו הביתה.
אז אני מתביישת לספר שבאמת, זה לא כאב. לא מבינה איך זה יתכן אבל זה פשוט ככה.
עכשיו אני בעיצומו של יום שלישי למנוחה, משעמםםםם לי. סרגתי כבר שני כובעים, גידלתי שפע גידולים בחווה הוירטואלית שלי וראיתי את כלללל התוכניות טלויזיה שהיו ביומיים האחרונים בכל התחנות (מזל שיש שידורים חוזרים).
אני לא מבינה למה כשאני סתם בהתקפת התנוונות רגילה אני יכולה לבלות יומיים רצוף בלי לעשות כלום ולא להשתעמם ועכשיו כשאני במנוחה על פי הוראה השיעמום תקף אותי חצי שעה אחרי תחילת המנוחה.
היום בערב חוזרים הבנים שלי ואנחנו חוזרים לאיזה סוג של שיגרה... שיגרה זה טוב
