חייבת להשוויץ

כבר יותר מחמש שנים שאני עושה חרוזים והאמת היא שלרוב אני לא מתלהבת מהחרוזים שלי, המחיר שצריך לשלם כשתחביב הופך למקצוע, אבל אלו... וואו.
יצאו נפלאים.
אני מקווה שהתשלום עבורם יהיה שווה את זה שאני מוותרת עליהם.

מזל שיש את הנרות (הורמונים) שדורשים מנוחה של עשרים דקות, פתאום התחלתי לקרוא, לכתוב, יש תרוץ נהדר לקפה במיטה...

אז הנה הפסקת הורמונים ראשונה להיום והמחשב נשאר במיטה מאתמול אז אני נמצלת את ההזדמנות לספר משהו ששכחתי.
ביום אחרי שפרסמתי את הפוסט על הנטיה האובססיבית משהו שלי לחפש כלב נסעתי בספונטניות הרחק הרחק (הרצליה) והבאתי כלב. הבחור הצעיר, בוקסר שלדעתי הוא עוד לא בן שנה, גזעי, נתפס משוטט בצפון, בעליו לא נמצאו והוא קצוץ זנב ואוזניים-לא חוקי!! הדרך הביתה הייתה רצופת תלאות. עשר דקות נסיעה אחרי שיצאתי מהכלביה שאיכסנה אותו מצאתי את עצמי בולמת חזק חזק כי שמעתי את הרכב שלפני בולם גם הוא חזק. כדי לא להתנגש ברכב לפני גם סטיתי ימינה ונעצרתי אחרי נגיעה קטנה בטמבון של הרכב שלפניי. נבהלתי נורא... כבר המון זמן שמקנן בי פחד היסטרי שמתישהוא אמצע את עצמי לוחצת על הברקס והרכב לא עוצר והנה הפחד התגשם, הגלגלים ננעלו ונשארתי לחלוטין חסרת אונים.
הנהגת מהרכב שלפניי יצאה, הרגיעה אותי והחלפנו פרטים.
ישבתי עוד כמה שניות ברכב נשמתי עמוק ויאללה לדרך. הנעתי, נסעתי שני מטרים והרגשתי שמשהו לא בסדר.

מווו

היום הצטרפתי לטיול ברפת עם ילדי הגנון.
נחמד להגיע בתור אמא של- ולא בתור המבוגר האחראי.
פגשנו עגלים תאומים טריים טריים שרק נולדו ובדיוק זכו להאכלה ראשונה מבקבוק.
עגל מוזר-זה שבתמונה, בחיים לא ראיתי עגל עם כזו פרווה.
פרות הריוניות שגרמו לי להרגיש מצויין עם הגזרה שלי.
פרות לפני חליבה שהזכירו לי את הימים הנשכחים ההם כשגם אני הייתי מוכנה להתחבר למכונה שתשחרר את שקיות החלב שלי מהלחץ הנוראי ....
את הניחוחות של החלב במכון החליבה פשוט לא יכולתי לסבול, בחילה נוראית, אני שונאת חלב גם ככה ועכשיו עם ההורמונים...
הרשתי לעצמי לעשות צחוקים עם הצוציקים, להעמיד פנים שיש לי פרה בכיס ולצלם אותם מוציאים לשון...
יצאתי עם לפחות 200 תמונות של הילדים והפרות...

מתאמנת בלהיות תיירת

בבושה רבה אני מודה ומתוודה, עברתי לגור במקום מדהים, אנשים משלמים הרבה כסף כדי להגיע לצימרים באזור ואני עצלנית שכמוני בקושי מכירה מקום ורבע באזור הזה. עצלנית וחסרת מוטיבציה, פויי!!

את הוידוי הזה התוודתי לאמא שלי, האישה שמבלה לפחות פעם בשנה כמלוות תיירים (הדוד, החברה והקרובים השונים) בכל פינה בארץ ובאזור היא בשיא האומץ התנדבה לקחת אותי לטיול שישי בעכו.
אז בשישי שעבר הייתי תיירת, לקחתי מצלמה וככה באיזי הסתובבנו לנו בין דוכני הדגים, מערות משונות (טמפלרים) החומות הנפלאות והים המדהים.
המקום שממנו פשוט לא יכולתי לזוז עד שאמא שלי איימה ששוב אשרף בכתפיים כי חם וכמובן שלא נמרחתי בקרם היה החומות של העיר במקום שבו חבורה של כמה נערים אמיצים קפצו למיים. צלמתי שוב ושוב מנסה לתפוס אותם באויר. היה נחמד. את הטיול סיימנו אחרי זלילה של חומוס נפלא ורכישה של שרצים שעדיין ממתינים במקפיא לדייט עם המחבת.
בפעם הבאה אולי נטפס מזרחה

סיבוב שני

יום רביעי הייתה החזרה שניה.
הפעם הכל היה אחרת לגמריי.
אני מופתעת מהשלווה שמלווה אותי, ישנתי חזק בלילה לפני ההחזרה ואפילו מצאתי את עצמי מהרהרת כל הנסיעה לתל- אביב על רכילות טיפשית ששמעתי ביום לפני.
הפעם החלטנו שאני לא מגיעה כל כך מוקדם לבית החולים ולכן הגענו רק בסביבות 11.
בזמן שלקחנו את הטופס מהמזכירה מנהלת המעבדה כבר חיפשה אותנו ושאלה מדוע עוד לא הגענו.
מהר מהר נכנסנו למלא טפסים אצל האחות, התלבשתי וחצי שעה אחרי שהגענו כבר הוכנסנו לחדר הטיפול.
הפעם זכיתי לרופא אחר (דווקא חתיך) שהרשים אותי ביחס האנושי, הוא הסביר את התהליך, שאל שאלות והציע תשובות לכל שאלה ששאלנו. כששאלתי מה אני יכולה לעשות כדי להעלות את סיכויי ההצלחה הוא ביקש שלא אתחיל לעשות ספורט דווקא עכשיו הבטחתי שאין ממש סיכוי שזה יקרה (אני פדלאה מקצועית וחבל להרוס את המוניטין שלי דווקא עכשיו).
מאחורי הרופא עמדה מנהלת המעבדה והצחיקה אותי בלחישות שלחשה לתמי... "העובר יפהיפה, נהדר"...
ושוב חזרה לאחות לקבלת טופס שיחרור והוראות הפעלה... האחות הודיעה לי שאסור סקס שישה ימים, התאפקתי מלשאול אם יש לה מישהוא לסדר לי ליום השביעי.
בתוך רבע שעה ישבנו אני ותמי לכוס קפה וקוראסון מנסות לחשב כמה נרות וכדורים היא צריכה לקנות עבור החודש הקרוב (:
תמי הייתה נרגשת, כמו בפעם הקודמת ואני עדיין מרגישה כרגיל.

היום הסתיימה שגרת ה-מינימום פעילות של היומיים הראשונים שאחריי ההחזרה ובעיקרון חוזרים לשגרה.
עכשיו אני רק רוצה להמשיך ככה בשלווה ובלי להתחיל להלחוץ לקראת בדיקת הדם.
עד התוצאות ביקשתי שיחרור מתורנות האכלת חיות בפינת החיי, סחיבת קש ומריבה עם תיש לוחמני קצת מיותרת בהריון.

ההורמונים כבר מתחילים להשפיע עליי, אני עייפה, רעבה ועייפה.
מחר ההחזרה, מסתבר שרק ביצית אחת התפתחה יפה ויש לנו עובר שצבר מחמאות מצוות המעבדה של בית החולים.
מממ.... רציתי לכתוב עוד, נראה לי, אבל אני קצת מעורבלת מעייפות והורמונים אז כנראה שאני צריכה לחכות לפעם אחרת. סורי.

שניים זה תמיד ביחד (:

מאתמול אני בהתרגשות כהילו מינימום זכיתי בלוטו...

האמת אפשר להגיד שהחדשות שקיבלתי על הבוקר הן מעיין זכיה בלוטו.

לפניי שבועיים מצאתי את עצמי חווה מהצד את הקושי והלבטים הרבים שהיו לעמי ותמי האם לנסות לעשות החזרה של עובר אחד החודש או לקחת את העובר האחר שהיה צפוי להקפיא אותו ולחכות לשני.
תמי רצתה מאוד צאנ'ס לתאומים אבל כל ההמלצות היו לכיוון של לנסות החזרה של עובר טרי אחד מוצלח על פני שני עוברים שלא ידוע מה יהיה טיבם.
נראה לי שבכאב מסויים תמי השלימה עם העובדה שככל הנראה יהיה עובר אחד החודש.
אתמול בבוקר התקשר עמי מבית החולים ועידכן אותי שלמרבה ההפתעה יש שתי ביציות וחזרנו לדבר על האופציה של תאומים.
עבורי ואני מניחה שגם עבורם זה ממש זכיה בלוטו עוברים.
אני כל כך שמחה, כל כך מאושרת שסוף סוף דברים פועלים לא טוב אלא יותר טוב מהצפוי.
מחזיקה לנו אצבעות.. חמסה חמסה טפו טפו טפו... מלח שום בצל... שהפעם יצליח לנו.
נסיון שני יוצא לדרך ככל הנראה ביום רביעי.

ואם כבר דברתי השבוע על אינטואיצה אז הנה תלונה קטנה לאינטואיציה שלי....
למה בדברים כאלו גדולים את לא רומזת לי, אפילו ככה בקטנה, מה יהיה.. תתביישי לך!!

אינטואיציה

אי שם לפני שלוש שנים כשמצאתי את עצמי חייה בתוך סרט של נישואים מתפרקים והתחלה חדשה פתאום גיליתי קול פנימי.
משהוא עמוק בפנים התחיל לדבר איתי, בהתחלה בשקט ובהיסוס.
לאט לאט כשמצאתי את עצמי מקשיבה לקול הזה, שומעת לעצתו הוא חזר שוב ושוב ושימש לי מצפן פנימי... אור בקצה המנהרה.
באותו זמן הבנתי שהקול הזה לחש לי ולפעמים צעק לי בכל מני הזדמנויות. לצערי הקשבתי לו, לקול שבתוכי רק כשזה לא היה חשוב, הוא צעק כשהיה מדובר בדבריים שוליים ולחש בפחד בכל מה שבאמת היה חשוב.
או שאוליי גם הוא פחד ממה שקרה לי בחיים שלי.
בשלוש השנים האחרונות למדתי לשמוע אותו, להקשיב לו.
לפעמים אני קוראת לו, מוצאת את עצמי כמה לתשובה ואז אחרי שאני שואלת שוב ושוב את אותה שאלה משהוא גורם לי לשנות טיפה זוית ופתאום יש תשובה. אני מרגישה אותה בבטן.
התשובה שלי.
הקטע ה"מצחיק" הוא שלפעמים אני לא אוהבת את התשובה.
לפעמים התשובה מתסכלת אותי ומציקה לי וכמו ילדה קטנה בא לי לשנות את המציאות רוצה להמציא תשובה יותר טובה אבל זה לא עובד ככה.

כבר כמה ימים שאני מסתובבת כמו אריה בכלוב... משהוא עמוק בבטן מטריד אותי. מציק לי ככה בקטנה.
אני לא יודעתת מה זה, לא יודעת איך להפטר מהתחושה הזו.
מרגישה כהילו העולם עושה לי דווקא.
זו לא הפעם הראשונה שאני מרגישה ככה, סביר להניח שגם לא האחרונה....
אולי זה נועד כדיי להשאיר אותי ערנית...
התשובה בדרך רק שאני בעלת סבלנות של זבוב.

תקראו לי משוגעת...

יש אנשים שכבר בטוחים שאני משוגעת מהסיבה הפשוטה שיש לי חמישה חתולים.
אני בטוחה שאם אגלה להם שאני רוצה לאמץ כלב יחתמו על טופס אישפוז בשבילי.
כבר כמה חודשים שאני מציצה קבוע בכל מני אתרים לאימוץ כלבים ומחכה שיצוץ הכלב שלא אוכל לעמוד בפניו.
היום זה קרה מצאתי כלבת בוקסר יפהיפיה למסירה. לצערי ובטח לשמחתה הבעלים שלה החליטו להשאיר אותה אצלם.
אני אוהבת בוקסרים, יש בהם משהוא מקסים וילדותי שפשוט קשה לי להשאר אדישה אליהם.
אבל החלום הגדול שלי הוא בולדוג אנגלי וגם אחת כזו מצאתי באתר של איזו עמותה... מחר כבר אצלצל אליהם.
בנתיים בזמן שאני לא מחפשת בכל פינה ברשת כלבים יש לי עוד עיסוקים.
היום שוב עבדנו בפינת החי של הקיבוץ, צבענו קירות וגדרות, הברשנו את הפונית והוצאנו אותה לטיול בקיבוץ.
היה מצחיק לראות את האנשים המופתעים שניסו לנחש אם אנחנו גונבים את הסוסה או שסתם השתחרר לנו בורג (רמז- התשובה השניה נכונה) גם הפונית הייתה בטוחה שיש יותר מבורג אחד משוחרר, נראה לי שלא הוציאו אותה מפינת החיי בעשור האחרון והיא הופתעה לגלות עולם שלם. מההלם היא אפילו סרבה בנימוס ללעוס את הדשא בדרך.
לשמחתי בניגוד לכלב שיצא לטיול היא נמנעה מלהשאיר אחריה חבילות וככה הצילה אותי מהדילמה איך להתייחס ל"זבל האורגני" שהיא מייצרת.
עיסוק נוסף שמצאתי לאחרונה הוא לעבוד.... האמת ברגעים אלו ממש אפשר להגיד שאני מבריזה מהעבודה כי עדיין לא סיימתי התחיבויות קודמות שלי, שששש.... לא לגלות לבוס (:
ועדכון קצרצר לכל מי שתהה לאן מתקדםמים העניינים עם הפונדקאות, היום אני מתחילה שוב הורמונים וסופרת ימים עם ההחזרה השניה.

לילה טוב לחתול ולדוב

אני יושבת פה לבדי בסלון ופתאום משום מקום נזכרתי שכשהייתי קטנה בזמן ההשכבה אבא שלי היה נותן נשיקה ומברך- ,לילה טוב לחתול ולדוב".
לפעמים הוא היה עוטף אותי צפוך צפוף כמו מומיה בתוך השמיכה (נורא אהבנו את זה ותמיד ביקשנו מומיה) והייתי משתדלת להרדם בלי להרוס את ה"מומיה", לא לזוז...
ואז המחשבה הבאה הייתה מה יזכרו ממני הבנים שלי... אולי שלפעמים היו לי התקפות והייתי מכינה מלא קינוחים טעימים, כשזה קורה אני קוראת לזה התקפת מרטה סטיוארט.
אתמול הייתה לי מיני התקפה אז זה נגמר אחרי דיפדוף אינטנסיבי בכל ספרי הבישול של אמא שלי בהכנת כמות פנקייק מטורפת בתוספת תותים שהמסתי יחד עם קצת סוכר לסירופ מתוק ונפלא.
אתמול הם זכו לפנקייפ עם תותים ושוקולד והיום את הפנקייקים ששרדו את הנישנושים שלי במשך כל שעות הבוקר חיממתי קצת, הכנתי שוב תותים, פרסתי פרוסות בננה, קצת גלידה וניל וכמובן סירופ שוקולד.... הבנים היו בעננים.
הילד סנדויץ שלי שכבר למד שתמיד כדאי להציץ במדפים הגבוהים של המקרר לפעמים שואל אם יש "משהוא טעים כזה שאת עושה" קשה לו לנחש מה יקרה בהתקפה האם זה יהיה מאפים עם קצפת ותיתים או אולי עוגת גבינה או "נשיקות"....
מרוב דיבורים על אוכל אני כבר מפנטזת על הדייט שיהיה לי ולתנור מחר עם זוג החצילים הנפלאים שמחכים לי על השיש.

דרישת שלום מחו"ל

לא לדאוג רשמית אני עדיין במדינת ישראל, אין לי שום רצון לשוטט בעולם ובאופן עקרוני אם זכרוני אינו מטעה אותי על פי חוזה הפונדקאות שלי אסור לי לטוס. למה רשמי? כי אומנם הגבול והמרחק בייני לבין חו"ל הוא בערך 200 מטר ובכל זאת השירות המטאורולוגי לחלוטין מתעלם מאיתנו. הבטיחו שרב, תליתי כביסה וירד עליה גשם!! אני מוחה! דורשת התנתקות!! ושוקלת ברצינות להתחיל להאזין לשירות המטאורולוגי של אלגזירה, הם בטח יותר מדייקים לגביינו. הבטיחו שרב, אז עברתי מחולצה + פליז לחולצה +חולצה עליונה דקיקה והיה לי קר!!
על הכביסה כבר קיטרתי, בנוסך לגשם המלוכלך הרוח העיפה לי פרורים על הכביסה. כבר שמעתי את כל הסיפורים שקשורים בהיסטוריה של הקיבוץ, כבר הפנמתי שבעיקרון אי שם בעבר לא היינו חלק מהמדינה אבל באמת, אף אחד לא עידכן את השירות המטאורולוגי כשצירפו אותנו רשמית למדינה??? וחס וחלילה שלא יהיה לא מובן אני לא מתלוננת על מזג האויר הנעים, לא מתלוננת שיש רק מעט ימים חמים, לא מתגעגעת ללחות של מישור החוף, לפיח של תל-אביב (מאוד מקטרת כשקר). אבל מאז שאני פה אני ממש לא מצליחה להחליט מה ללבוש בבוקר וזה עצוב.

לאט לאט בשקט בשקט

לאט לאט בשקט בשקט אני חוזרת לעבוד.
עד שסוף סוף התרגלתי למחסור בתעסוקה, ריעננתי את כל התחביבים הישנים, חזרתי לרקום לתפור ועוד כלמני דברים קטנים אחרים, אני מוצאת את עצמי דווקא נהנית לחזור לעשות דברים שמועילים לכלכלה הביתית.
נראה לי שגם עניין התשלום יכול להיות נחמד.
עכשיו אני אפילו אצליח בשעה טובה לשלם לבית הספר של הילדים את הסכום המטורף שהם מבקשים כבר כמה חודשים טובים.
בכלל אחרי שלמדתי שגם ממה שאני אוהבת אני יכולה להתפרנס, אחרי שהבנתי שממה שאני אוהבת אני מתפרנסת יותר טוב ממה שהתפרנסתי בכל מני עבודות מעצבנות אחרות. כל כך כיף לחזור להרגיש מועילה כלכלית.
אני מניחה שהמשבר כלכלי נתן לי הזדמנות לעצור את הטירוף של העבודה שלאט לאט שקעתי בו.
במשך תקופה ארוכה שימשה לי העבודה מפלט ותירוץ נפלא מדברים שניסיתי להמנע מהם (זוגיות..) ואז הגיע המשבר הכלכלי. ברגע אחד צנחו המכירות ב 90% ושעות הפנאי שלי גדלו ב 100%.
כשסיימתי את שלב הדיכאון הבנתי שאני חייבת לתפוס את עצמי ולהוציא מהתקופה הזו את הטוב.

אני מקווה שהטוב יהיה ללמוד להנות משני העולמות ולא לחזור להיות וורקוהוליק.
בנימה חיובית זו אני מסיימת כאן עכשיו, מכינה לי כוס קפה וחוזרת למכונת התפירה לתפור לבני הגדול את השמיכה שהבטחתי לו.