חוזרת לאויר

סליחה מכווולם על הזמן הארוך שהבלוג לא היה זמין,
הנה טופל והכל פה (:
תהנו

בימים אלו ממש אני עובדת על עריכה של כל החומר שצברתי בנושא...
לאט לאט אני אתחיל לפרסם הכלללל (:
מבטיחה!!

איפה אני היום

היום הראשון ללימודים שפינה לי סוף סוף כמה שעות של שקט נותן לי הזדמנות לעדכן קצת על עצמי.

נכון שהכרזתי על פרידה מהבלוג, לא היה לי מושג שזה יהיה קשה. פתאום גמילה....
בעקבות פניות שפנו אליי (ותמיד אני שמחה לענות) החלטתי לספר קצת מה קורה איתי.
אז ככה אחרי ארבע שנים שהייתי בלי בן-זוג (לגמריי מבחירה), החלטתי שהגיע הזמן לקפוץ למיים ולמצוא בן זוג.
חודש אחרי הלידה יצאתי לדייט שהוביל לקשר מקסים שנמשך עד היום.
למרות שמאוד פחדתי מהעניין הזה של זוגיות והייתה לי סיבה טובה אחרי הנישואים הלא הכי מוצלחים שלי, גיליתי שהיה שווה לפתוח את הלב.
יש לי איש מקסים שמאוד אוהב אותי, מתחשב, מעריך את מה שיש בי, שורד יפה את השגעונות שלי, יש לו מערכת יחסים מצויינת עם הבנים שלי והם מאוד אוהבים אותו. בקיצור, אני עדיין לא מאמינה שזה באמת זה (:

אני עדיין בקשר עם תמי ועמי, יצאנו לטיולים יחד ונפגשנו בכמה הזדמנויות שונות.
התינוק נ' גדל והוא חמוד . נראה לי שההורים שלו מרוצים מהתוצאה.... ברור שמרוצים....
לאור מצבי המשפחתי החדש שוב אני צריכה לחשוב איזה גודל של בית אני רוצה לבנות וככל הנראה אני שוברת שיאים של חוסר החלטיות על איך ואיזה בית אני רוצה.
בקיצור הכל טפו טפו טפו מצויין.

אני עדיין סורגת, תופרת ועושה חרוזים.

יש לנו כלבה חדשה (אחרי שגימזו ברח כבר לפני כמה חודשים) וחמודה.


החלטתי לא לעשות סיבוב נוסף עם עמי ותמי או בכלל לאור העובדה שבן זוגי עדיין לא אבא והוא רוצה אותי קצת לעצמו גם בתחום הפוריות.

שתהיה לכולכם שנה טובה,
פורייה
מאושרת
ושכל מי שזקוק לפונדקאית ימצא את המושלמת עבורו
שכל הפונדקאיות יעברו הריונות קלים ונעימים
ובכלל..... שלום עולמי ושפע (:

דרכנו לאן....

לאחרונה יצא לי לחשוב על הבלוג הזה, הגענו למצב אני והוא שנדרשה שיחת דרכנו לאן....
המטרה של הבלוג הייתה להעביר את חויית הפונדקאות לכל מי שרצה להבין מהצד הרגשי (בעיקר) איך זה להיות פונדקאית.
מאחר ואני כבר לא פונדקאית נשארנו אני והבלוג במצב שבו צריך להחליט לאן ממשיכים מפה.
חשבתי אולי להמשיך לכתוב, כבר התרגלתי מדי פעם לשפוך את הלב ומי יודע לאן יובילו אותי החיים.
השבוע בעקבות הכתבה בעיתון "את" פנו אליי מהטלויזיה החינוכית והציעו לי להתרעיין בנושא בתוכנית של חני נחמיאס.
ביקשתי יום לחשוב על זה ובערב אחרי הרבה הירהורים דיברתי בטלפון עם עמי (זוכרים את האיש הזה שלא מזמן נולד לו תינוק), בשיחה הזו הבנתי מה ההתלבטות שלי ולמה אני לא רוצה להתראיין.
זה לא ביישנות, גם לא פחד במה אלא ההרגשה שדי, אני את שלי עשיתי.
הייתי בהריון, דיברתי עם עיתונאית והצגתי את הצד החיובי שבפונדקאות, ילדתי, טחנתי את הנושא מכל זוית אפשרית ועכשיו צריכה לנוח מזה.
לפונדקאות היה חלק מאוד גדול בחיים שלי בשנה וחצי האחרונות, זה לקח המון אנרגיה גופנית ונפשית ותפס חלק גדול מהזמן שלי ועכשיו הגיע הזמן לעבור הלאה ולהתקדם.
מאותן סיבות בדיוק שהחלטתי לא להתראיין החלטתי להפסיק לכתוב פה ברשת.
הגיע הזמן לחזור ליומן (:

מי שממש יתגעגע יכול להציץ בבלוג השני שלי, זה פחות אישי אבל עדיין יתעדכן.

תודה לכל מי שקרא, לכל מי שהגיב, לכל מי שעבר איתי את ההריון גם אם לא ידעתי...
כל מי שאולי שינה את דעתו על פונדקאות (אני מקווה שלחיוב).
שלום לכולם...
אני הולכת לחיות את חיי

חשיפה ארצית

כשהציעו לי לכתוב עליי כתבה לעיתון את היה לי קצת מוזר לחשוב על עצמי בחשיפה ארצית.

מעולם לא הסתרתי את עניין הפונדקאות, לא כל כך שיתפתי בשלב טרום ההריון אך מרגע הכניסה להריון או ליתר דיוק, מרגע התחלת הטיפולים כבר חשפתי את התהליך באופן הכי גלוי ולעיתים פולשני.

התגובות שזכיתי להן נעו בין בורות לאנשים שידעו המון על הנושא (זה הכי הפתיע אותי) אבל חוץ ממקרה אחד או שניים תמיד פירגנו, תמכו והביעו רק חיוביות לתהליך.

ובכ"ז חשיפה ארצית??? מביך משהו....

אני לא רואה את עצמי כמלאך שנשלח לכדור הארץ כדי לתרום לרבייה של המין האנושי (אפילו שתרמתי ארבעה זכרים בריאים שימשיכו את העם היהודי והמין האנושי). קשה לי עם מחמאות, תמיד היה לי קשה לקבל מחמאות.

במקום כלשהו יותר ממה שהיה לי חשוב לספר על התהליך שלנו שהוא בהחלט דוגמא ומופת של חיוביות בפונדקאות, היה לי חשוב שנשים אחרות יפתחו לרעיון של להיות פונדקאיות ואני אשמח אם אפילו רק אישה אחת תשקול את האפשרות הזו בזכות הכתבה.

הייתי אמורה להגיע לתל אביב לקורס אי שם כשהייתי בחודש שמיני ואז גם תוכנן להתבצע הראיון.

אני דחיתי את הקורס ולכן עשינו את הראיון בטלפון (מסתבר שחניתה מאווווד רחוקה מ... הכל).

החלק שכמעט שבר אותי היה טלפון שקיבלתי שבו רצו לקבוע לי פגישה עם צלם שיגיע לצלם אותי, ניסיתי לשכנע את המתאמת שיקחו צילום אילוסטרציה אבל היא הצליחה לשכנע אותי שיהיה בסדר.

כמה ימים אחרי הלידה דברנו שוב (אני והכתבת) ועדכנתי אותה בפרטי הלידה והתחושות ולמחרת הגיע טלפון עוד יותר מפחיד שהם רוצים עוד תמונה (לא מנומס לצלם אישה כמה ימים אחרי לידה!!!) אני אישה נטולת עמוד שידרה, הסכמתי (:

למיעוט קטן של אנשים גיליתי עוד לפני הלידה על הכתבה מחשש שאמרתי משהוא שיתפרש לא נכון, מחשש לסילוף, מחשש לראות את עצמי בעיתון והתאמנתי על המנטרה, מי בכלל קורא את עיתון "את"....

שלישי בבוקר כבר חיכיתי לרגע שהעיתון יהיה בידיים שלי, מסתבר שלכולבו הפיצפון שלנו הוא לא הגיע.

אחר הצהריים הייתי צריכה לקחת את הילדים לחוג (לראשונה בשלושת החודשים האחרונים), לעשות קניות למשלוח מנות והכי חשוב לקנות עיתון.

מתישהוא בשעות הבוקר אמא שלי שהייתי בתל אביב צלצלה לספר שהתמונה יצאה מצויין (מזל) ואח"כ עידכנה שגם הכתבה מפרגנת (שוב מזל) ואני כבר הייתי עם קוצים.

עד שכבר מצאתי עיתון (מסתבר שבשוק פייסל הגדול אין עיתונים) עמדתי מול הקופאית שהייתה עסוקה וקראתי (זה אחרי שסיימתי לבדוק את התמונה מכל זוית).

אז יצא בסדר, התגברתי על המבוכה הקשה... ואני מצרפת את הצילום שעשיתי לכתבה.

התלונה היחידה שיש לי היא שלא עשו פוטושופ לגרביים שגרבתי, לא שמו לב שהצבע לא תואם לחולצה????

לסרוק לא הצלחתי כי מסתבר שאת יכולות המיחשוב שלי איבדתי סופית.

מי שרוצה לקרוא את הכתבה מוזמן לפליקר שלי שם התמונות נמצאות ברזולוציה גבוהה ואפשר לקרוא

http://www.flickr.com/photos/natali_rh/4384052651/

http://www.flickr.com/photos/natali_rh/4384052657/in/photostream/

http://www.flickr.com/photos/natali_rh/4384052661/in/photostream/

אחרי המבול

נכנסתי לבלוג להוריד את הסרגל שמציין כמה זמן אני בהריון, כבר ילדתי ופילה אני לא!!

חשבתי לעצמי מה כבר יש לי לכתוב, אולי לספר שאני נורא מאכזבת את כל אלו ששואלים בלחש איך אני מרגישה מבחינה נפשית ואני מתוודה שמצויין והכל כרגיל ואני מאוד מרוצה מהחיים.
אולי שסוף סוף חזרתי לקרוא ואני מצליחה להתרכז.
אולי שהבוקר שמתי לב שכבר כמה ימים אני לא קמה בלילה לשרותים....
ביני לבין עצמי אני עדיין מופתעת כל יום לגלות שהגוף עוד לא התאושש, שקשה לי ללכת מהר כי אני מרגישה שהרגליים לא לגמרי "מוברגות" למקומן ומצד שני היום בבוקר התפעלתי מזה שההליכה לגן לא התישה אותי (3 דקות בקצב איטי).
כבר יומיים שאני מתעוררת לקחת את עוז לגן מה שאומר השקמה בשעה נורמאלית ואני מאמינה שאם הייתי חייבת הייתי יכולה לקום גם בשביל הבנים הגדולים בשש וחצי.
עברו 12 יום מהלידה ולקח לי כמה שניות לחשב כמה ימם עברו מה שמסמן כל כך טוב כמה שאני מרגישה שעבר נצח מאז ההריון. איזה זיכרון קצר יש לי.

עכשיו מכיוון אחר

בפוסט הקודם כתבתי על יום הלידה עצמו וקצת פחות נכנסתי לצד הרגשי ואחרי שהשקעתי באמת המון זמן והמוווווון מילים נראה לי שצריך לכתוב פוסט נפרד לצד הרגשי שבכל העניין.

כשהתחלתי לכתוב את הבלוג אחת הסיבות הייתה שכשאני חיפשתי מידע על פונדקאות רציתי לשמוע בעיקר על איך זה מרגיש. הסברים טכניים מה לעשות מצאתי אבל היה חסר לי הרגש. לכן אני מתייחסת לעניין בנפרד.

עכשיו כשאני אחרי, כבר לא פונדקאית, כבר לא בהריון אני מנסה לחשוב איך זה להיות פונדקאית והתשובה ממש לא פשוטה. כמו כל דבר בחיים אצל כל אישה התחושה שונה ולכן אני יכולה לספר רק על עצמי ונראה לי שבאיזה אופן מופלא הכל יצא טוב.

אחת הסיבות שהרגשתי שאני מסוגלת להיות פונדקאית הייתה העובדה שלאחר כל הלידות שלי הרגשתי שאני צריכה להכיר את התינוק מחדש עבורי ההריון הוא לא מה שגרם לי לקשר עם התינוק אלא הגידול שלו. סיבה נוספת הייתה שרציתי שכשאהיה בת 90 ומה שישאר לי לעשות בחיים זה לחשוב עליהם אדע שעשיתי משהוא טוב באמת בשביל מישהו אחר (רציתי להגיד לא אגואיסטי אבל זו סיבה אגואיסטית). פעם אנשים נלחמו על חייהם, נאבקו על האמונות שלהם ואני מרגישה שאני חייה חיים טובים ומרופדים ושהפונדקאות הייתה הזדמנות לתת משהוא שהוא מעבר לסטנדרטי....

לשמחתי היום קצת יותר משבוע אחרי הלידה אני יכולה לסכם שעברתי את הסיפור הזה ללא משקעים נפשיים, אין דבר שמשמח אותי יותר בימים אלו מלשמוע את תמי ועמי מספרים על חייהם החדשים עם התינוק, לטוב ולרע.
אחת הסיבות שאני חושבת שההריון עבר עלי בקלות היא התמיכה שהייתה לי, אם זה כל הסביבה שבה אני חייה החל מהמורות של הילדים, המוכר בסופר, השכנים והחברים ועד המשפחה שקיבלה והבינה והתנהגה כהילו ההיריון הזה הוא הדבר הכי טבעי שיש.
הבן שלי הגדול שעזר לי המון, אמא שלי שכבר שלושה שבועות גרה אצלי על בסיס יום יומי ובמהלך ההריון עזרה כמה שהיה צריך כשביקשתי וגם כשלא ביקשתי.
הזוג שלו ילדתי שתמיד נתן לי הרגשה שקודם אני ושהדעה שלי חשובה.
בקיצור תמיכה תמיכה תמיכה!!!
עוד דבר שחשוב לזכור זה שיש סוף לכל הריון. אם הייתי אומרת את זה לעצמי לפני שבועיים הייתי נותנת לי סטירה, זה נשמע נדוש וסתם מרגיז אבל זה נכון. בכל פעם שהיה לי קשה ומתיש חשבתי לעצמי שאוטוטו זה נגמר ואני אוכל לישון לילה רצוף ואם בא לי אז על הבטן. לא יהיה לי תינוק להניק, לא השקמה בכל 3-4 שעות, בלי להחליף חיתולים, בלי בכי מגזים.... שלווה.
יש לי חברה שצריכה ללדת השבוע, היא עייפה מההריון ונראה לי שמאוד מקנאה בי שאני מתאוששת מהלידה בשקט.
אבל כבר שמעתי על פונדקאיות שהיה להן קשה ההתמודדות אחרי הלידה ולשם כך חשוב לזכור שבחוזה הפונדקאות יש סכום מכובד של כסף שמיועד לטיפול פסיכולוגי שניתן להשתמש בו עד חצי שנה אחרי הלידה. אני ממליצה לא לחכות במקרה שיש אפילו ספק קל או רגשות מבולבלים.

בנתיים אני עוד נמצאת עמוק עמוק בתוך עולם הפונדקאות אבל אני מניחה שברגע שאחזור לעבוד ושהגוף יתאושש אני אתרחק לאט לאט מהנושא עד שזה יהיה עוד משהוא שעשיתי פעם.

שאלת מליון הדולר, האם אני אעשה עוד פונדקאות?
לא יודעת... אני מניחה שזה תלוי אם אהיה עם בן זוג ודעתו בנושא, מה יהיה מצבי מבחינת מגורים (בבניה לפני או אחרי).... בקיצור, לא יודעת (: