בבוקר בדרך הביתה חזרה מהגן של עוז תכננתי להכנס לכאן ולכתוב משהוא אופטימי לכבוד היום הראשון של חודש שביעי, השליש האחרוןןןןןן של ההריון.
אבל אז ברגע שנכנסתי לבית המבולגן שלי וראיתי את שלוש השמיכות שיש לי לכבס, את ההר של שאר הכביסה שממתין גם הוא לתורו, את הכיור המלא, את הדלת כניסה שלא נסגרת כבר שלושה ימים, את החתולים שבוכים כי הם רעבים והכלב גנב את האוכל שהיה צריך להספיק להם לעוד כמה ימים את הארגז של הבריטון (סיפור ליום אחר) של הבן הגדול שלי שעומד מול הדלת כדי שאפשר איך שהוא לסגור אותה.... בקיצור נשברתי ונכנסתי לדכאון עמוק.
דבר ראשון הכנסתי שמיכה אחת למכונה להתחיל בכביסות, אח"כ צלצלתי לנגר שיגיע לתקן את הדלת ומשם לאט לאט המשכתי לאסוף, לשטוף, לכבס, לנקות...
המשכתי לרופאת הילדים להביא איזה אישור, לסופר לקניות (האוכל לא מגיע לבד הביתה!!!) שוב צלצלתי לנגר שלא הגיע.... בקיצור הבית נראה קצת יותר טוב.
לסיום הפרשה לקחתי כרית ושמיכה ונשכבתי על הספה, מכריזה ביני לבין עצמי שעכשיו אני נחה קצת ונותנת לרגליים שכבר כואבות, לכתפיים התפוסות ולעייפות הזדמנות להשתחרר.
מצב הרוח שלי השתפר מאוד כשסוף סוף באיחור של חמש שעות הגיע הנגר ואפשר היה לסגור את הדלת.
החלטתי שהיום אני עושה שיחה עם שני הבנים הגדולים ומסבירה להם שאמא שלהם עייפה ומותשת ושמעכשיו הם צריכים לעזור לי יותר מהרגיל.
הבנים שלי בדרך כלל לא הכי מבולגנים ולרוב הם ממש עוזרים לי ככה שקשה להתלונן עליהם.
אמא שלי הכריזה בצהריים שמחר היא מגיעה לסדר ולנקות את הבית ושאני צריכה להשאיר לה כביסה (כבר עשיתי 4 מכונות ויש לפחות עוד שתיים!!).
יש ימים כאלו, ימים עקומים.
אולי מחר יהיה לי מצב רוח יותר טוב ואני אוכל לכתוב משהוא בנימה אופטימית.
אבל אז ברגע שנכנסתי לבית המבולגן שלי וראיתי את שלוש השמיכות שיש לי לכבס, את ההר של שאר הכביסה שממתין גם הוא לתורו, את הכיור המלא, את הדלת כניסה שלא נסגרת כבר שלושה ימים, את החתולים שבוכים כי הם רעבים והכלב גנב את האוכל שהיה צריך להספיק להם לעוד כמה ימים את הארגז של הבריטון (סיפור ליום אחר) של הבן הגדול שלי שעומד מול הדלת כדי שאפשר איך שהוא לסגור אותה.... בקיצור נשברתי ונכנסתי לדכאון עמוק.
דבר ראשון הכנסתי שמיכה אחת למכונה להתחיל בכביסות, אח"כ צלצלתי לנגר שיגיע לתקן את הדלת ומשם לאט לאט המשכתי לאסוף, לשטוף, לכבס, לנקות...
המשכתי לרופאת הילדים להביא איזה אישור, לסופר לקניות (האוכל לא מגיע לבד הביתה!!!) שוב צלצלתי לנגר שלא הגיע.... בקיצור הבית נראה קצת יותר טוב.
לסיום הפרשה לקחתי כרית ושמיכה ונשכבתי על הספה, מכריזה ביני לבין עצמי שעכשיו אני נחה קצת ונותנת לרגליים שכבר כואבות, לכתפיים התפוסות ולעייפות הזדמנות להשתחרר.
מצב הרוח שלי השתפר מאוד כשסוף סוף באיחור של חמש שעות הגיע הנגר ואפשר היה לסגור את הדלת.
החלטתי שהיום אני עושה שיחה עם שני הבנים הגדולים ומסבירה להם שאמא שלהם עייפה ומותשת ושמעכשיו הם צריכים לעזור לי יותר מהרגיל.
הבנים שלי בדרך כלל לא הכי מבולגנים ולרוב הם ממש עוזרים לי ככה שקשה להתלונן עליהם.
אמא שלי הכריזה בצהריים שמחר היא מגיעה לסדר ולנקות את הבית ושאני צריכה להשאיר לה כביסה (כבר עשיתי 4 מכונות ויש לפחות עוד שתיים!!).
יש ימים כאלו, ימים עקומים.
אולי מחר יהיה לי מצב רוח יותר טוב ואני אוכל לכתוב משהוא בנימה אופטימית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה