זוכרת

יום הזכרון היום והלילה חלמתי על ילדים שהולכים לאיבוד.... יותר מדי תוכניות עצובות לפני השינה.
דווקא היום מכל הימים היה לי סט חרוזים שנמכר הייתי צריכה לשלוח אותו לקונה.
עטפתי את החרוזים, פניתי למחשב לבדוק את הכתובת של הקונה וכשהגעתי לשורה שבה היה כתוב מינכן גרמניה מצאתי את עצמי ככה לרגע אחד קפואה.
מתחת לכתובת היו כמה מילים של נימוס שכתבה הקונה, מחמאות על יופיים של החרוזים ולבסוף דרישת שלום מגרמניה.
זו לא הפעם הראשונה שאני שולחת חרוזים לגרמניה אבל היום מכל הימים זה קצת הפריע לי.
אולי דווקא פה טמון הניצחון שלנו, בדברים הקטנים.
סבא שלי בן יחיד ששרד ממשפחה ענקית והביא לעולם שלושה ילדים, יש לו 12 נכדים (דודה שלי עבדה קשה) ולפני מותו כבר היו לו 4 נינים (שלושה ממני).
סבא לולו שהגיע לגיל מופלג של 93 ומלבד אהבתו לאוכל, נשים ואלכוהול מאוד אהב לגדל פרחים בגינה שלו.
הסרטון שצרפתי הוא שלי מכינה את הפרחים החביבים עליי (:

חזרה לשיגרה

עד כמה שהצלחתי להפתיע את עצמי, בכל חופשה אני מגלה שאני מכורה לשיגרה.
לא שהשיגרה שלי היא משהוא לחוץ ומטורף אבל בדרכי העקומה גם לי יש שגרה.
את חזרתי לשיגרה פתחתי בכוס קפה של בוקר עם חברה.
אח"כ אני ואותה חברה הלכנו להאכיל את החיות בפינת החי ונתקענו בכלוב עם תייש שהתעקש לצאת החוצה וניסה לנגוח בנו.
אחרי שסיימנו לבכות מרוב צחוק כשהתיש לא מצליח להבין למה אנחנו צוחקות ומונעות ממנו לצאת התחלנו לקרוא לעזרה כדי להחלץ משם. משם המשכתי לכולבו לקנות שלושה מלפפונים ועשרה בצלים, ארוחת עשר וביקור במוזאון (שוב עם אותה חברה) כדי לאסוף תמונות למסיבה של יום העצמאות..... ארוחת צהריים עם הילדים והופס... חצי יום עבר.
צפוי לי עוד ביקור אצל מר תיש ואז להוציא את הצוציק מהגנון, ישיבה חשובה ביותר ליד גן השעשועים בצוות האמאות וכבר היום יגמר.
אני אוהבת את השיגרה שלי, אבל מודה שהיא הזויה בטרוף.

לפעמים לא זה פשוט לא

אתמול עשיתי את בדיקת הדם.... חיכיתי שעות לתשובה והתאכזבתי לגלות שלא הצליח.
בכל התהליך הארוך הזה של הפונדקאות אני תמיד חושבת חיובי, כל כך חיובי ששוכחת לפעמים שיש גם צד שלילי.
מופתעת ממנו בכל פעם מחדש.
אבל תמי, תמיד מקבלת הכל כל כך יפה, באצילות נפש ובהשלמה שאני מרגישה ילדותית להתאכזב כשהיא מקבלת הכל בשלווה.

מה שיצא לטובה זה שלפחות יש לי כמה ימים של הפוגה מההורמונים וכבר הבוקר הרגשתי הרבה יותר מאוזנת (:

סבלנות, סבלנות לא קונים בשום חנות...

לפני כמה שנים עבדתי כגננת מחליפה ובאחד הגנים הכרתי את השיר הזה-סבלנות, סבלנות לא קונים בשום חנות...
לא שזה עוזר לי להתמודד עם חוסר הסבלנות שלי.
אתמול הייתה יום הולדת של תמי והחלטתי למרות שעדיין קצת מוקדם לנסות לעשות בדיקת שתן... כלום נאדה קפיש -שלילי לא אמין.
אחרי שסיפרתי לתמי על השלילי היא הציע שאולי היום אעשה שוב.
שוב שלילי לא אמין. למה לא אמין? מי עדיין מאוד מוקדם והבדיקה היא כזו שטובה רק מהאיחור במחזור.
מחר אני אמורה לעשות בדיקת דם והפעם את סיפור הלא אמין כבר לא אוכל לספר לעצמי ברגע שתגיע התשובה.

כשהטימטום חוגג

למען הכבוד האבוד שלי אני מקווה שגל הטימטום שעובר עליי השבוע נובע מההריון שלא ידוע לי אם אני בו.
נכון קצת מוקדם לסבול מטימטום כתוצאה מההריון אם הוא קיים או לא, וגם בשלב זה של הריון יותר הגיוני לסבול מבחילות ולא מטימטום.
יום שני בבוקר (יום אחרי ההחזרה) בעודי הולכת לאט לאט ובזהירות גיליתי שאין לי מושג איפה נמצא הפלאפון, יופי, לא לאט הצטברו אותות שככל הנראה מתישהו בין הרכבת לאוטו הוא נעלם. יופי.
יום שני בבוקר הבנתי סופית שזו אני סתומה ואין לי פלאפון ולכן החלטתי שהגיע הזמן להתחדש במכשיר חדש.
בשביל מכשיר חדש צריך ת"ז... אבל איפה נמצאת הת"ז שלי???
עד הצהריים כבר היה לי ברור שאת הת"ז אני לא אמצע אז לקחתי את הדרכון ונסעתי לרכוש מכשיר נייד חדש.
יום שישי בבוקר סוף סוף לקחתי את הבן הקטן לגנון ושאלתי את הגננת אם מסיימים כרגיל, היא ענתה שכן אז שאלתי רק כדי לוודא אם מדובר בשעה ארבע.
הגננת ענתה במה שהתגלה אחר כך כטון ציני, לאאא בשש, אז עניתי טוב שיהיה.
בשעה רבע ל 12 אני מספרת לאמא שלי כמה מסכנות העובדות בגנון שמסיימות היום בארבע והיא תקעה בי מבט המום והודיע לי שלא... הן מסיימות ב12 ושכדאי שתכף נצא לדרך. גם חוש ההומור אבד ):
שבוע קשה עובר עליי ואני מאווד מאוווד מקווה שאני בהריון, זה תירוץ נפלא.
מקסימום תמיד אפשר להאשים את ההורמונים שאני לוקחת.

מתחילים לספור

לאחר האכזבה שהייתה לפני חודש כשתמי הגיעה ליום השאיבה חולה, משתעלת עם חום גבוהה והכל בוטל, מצאתי את עצמי לחוצה נורא לקראת השאיבה החודש הזה.
תמי גררה איזה וירוס מגעיל במשך כל הימים שעברו בין סיבוב השאיבה שבוטל לבין הסיבוב האחרון ואני כבר חששתי שכלום לא יעזור ועוד חודש יעבור ללא שאיבה.
כולנו החזקנו אצבעות והתפללנו וחיכינו לרגע שתמי תבריא ולשמחתנו הרבה תמי הרגישה יותר טוב לקראת השאיבה (לפחות הצליחה להגיע לשם בלי חום).
הקטע המדהים היה כשדיברתי איתה אחרי שהתאוששה מהשאיבה והיא נשמעה נהדר כאילו שברגע שהכל היה מאחוריה הגוף נרגע והוירוס נעלם.
תמי ועמי החליטו לנסות הליך שנקרא IVM שבו שואבים זקיקים שעוד לא הגיעו לגודל שמתאים להפריה, מגדלים את הזקיקים במעבדה וכשיש ביציות מפרים אותן.
החדשות הטובות היו שיש לנו שני זקיקים החדשות הקשות היו שצריך לחכות ולשמוע איך הן מתפתחות וסבלנות זה לא הצד החזק שלי.
למחרת הייתה לנו ביצית ראשונה שנראתה טוב והייתה מוכנה להפרייה... יום אח"כ התברר שאחרי ההפריה העובר לא נראה הכי טוב שיש אבל הביצית השניה כבר הייתה מוכנה להפריה.
סופהשבוע הגיע ועמי ותמי היו צריכים להחליט את ההחלטה הקשה האם לקחת צ'אנס ולהפשיר את העובר הקפוא שהיה להם ולהתפלל שמהביצית השניה יתפתח עובר איכותי...
אחרי המתנה מורטת עצבים במהלך השבת בערב נחתם הגורל והבננו שלושתנו שזהו, בראשון בבוקר הפריה ראשונה (ואחרונה) מגיעה.
כמו כלה לפני יום כלולותיה התרגשתי בטרוף, כמובן דאגתי למקלחת חמה וטובה, התמרחתי בקרמים...
לדייט אני לא משקיעה ככה (;
בגלל שאני גרה בקצה של המדינה קיבלנו אישור להגיע מתי שנגיע אבל לי היה ברור שאין סיכוי שאצליח לישון ולכן החלטתי לעשות השקמה בחמש בבוקר ולעלות על הרכבת דרומה כבר בשש בבוקר. בערך משעה ארבע התחלתי להסתובב במיטה מצד לצד ובחמש קפצתי תוך שניה והתחלתי להתארגן (בחושך מפתיע).
הנסיעות האלו לת"א משעממות אותי נורא ותמיד אני סובלת מהתקפת שיעמום ומרגישה כמו ילד קטן שמנדנד להורים "מתי נגיע... נו מתי נגיע..".
אחרי נסיעה ארווווכה נצח הגעתי לעיר הגדולה וחיכיתי שתגיעה כבודה האם המכובדת לאסוף אותי.
תמי, אם אי פעם תקראי פה, אוי ואבוי לך על האיחור האופנתי של כמעט שעה מזלך שגם ככה הייתי בכזו התרגשות כך שהזמן עבר מהר.
הגענו לבית החולים (בדרך גיליתי שבמקרה שוד ניתן להעזר בתמי כנהגת מילוט) והמשפט הראשון ששמעתי מהאחות שהכינה אותנו היה לשתות הרבה ולא לעשות פיפי.
באותה שניה המחשבה היחידה שרצה לי בראש עד ההחזרה של העוברים הייתה פיפי פיפי פיפי פיפי פיפי פיפי פיפי פיפי פיפי פיפי פיפי פיפי....
לזכותי יאמר שכבר היה כמעט 11 ואני התרוקנתי לאחרונה בחמש וחצי בבוקר!!!
קיבלתי שימלה ורודה בגזרה מהממת וחלוק תואם אופנתי ונשלחנו להמתין בחדר האחרון בפרוזדור, תמי הלכה לקנות מיים ואני הלכתי ללבוש את הלבוש החגיגי שקיבלתי (למרבה האירוניה בשרותים). כשסיימתי את החלפת ה"הופעה" שלי מצאתי את עמי ותמי עומדים בפרוזדור כל אחד מחזיק ליטר וחצי מיים ואני רק חושבת פיפי פיפי פיפי פיפי....
אז הייתי ילדה טובה ושתיתי מיים, כוס או שתיים, גם עמי ותמי שתו אבל כבר לא יכולתי יותר והתחיל משחק דבילי שאני מקטרת שדי ואני לא יכולה להתאפק ותמי רודפת אחרי האחות ומבקשת אישור בשבילי להתרוקן.
היה משחק נפלא (:
אחרי המון זמן של המתנה, אחרי שאפילו עמי עזב כי היה חייב לחזור לעבודה, הגיע תורנו ונכנסנו מתרגשות נורא ( ולי היה פיפי פיפי פיפי.....).
גם את תמי הלבישו בחלוק מהמם, פגשנו את הרופא שאפשר להגיד ש.....הכניס אותי להריון... את האחות, את האישה הכי חשובה זו שגידלה את הזקיקים והפרתה את הביציות.
תמי נכנסה איתי לחדר, קצת הופתעתי שההפריה בוצעה בחדר ניתוח.
זכיתי לשכב עם רגליים פתוחות מול רופא ששמעתי את תמי מהללת המון פעמים בעבר, כשתאורה של מגרש כדורגל מכוונת ל@##%^ וכבודו אומר לי תשתחררי זה לא יכאב... כן נראה אותך רגוע ומשוחרר כשארבעה אנשים זרים חוזים באיבריך האינטימיים בתאורה חזקה ולמעשה כולנו שותפים במשהוא שעד היום בלקסיקון שלי היה תמיד רגע אינטימי בייני לבין בעלי... נו טוב שיהיה.
מהר מאוד חזינו כולנו באולטרסאונד בשניי העוברים נמצאים ברחם שלי, כולנו מתפללים שזו הפעם הראשונה והאחרונה שם.
בדרך החוצה מיחידת הIVF אמרתי לתמי תסתכלי טוב טוב כי יש סיכוי טוב שזו הפעם האחרונה שלך כאן.
ישבנו יחד לאכול צהריים... קנינו לי הר של תרופות ובצהריים בהליכה איטית ומצחיקה עליתי לרכבת חזרה.
אולי בהריון (: