השנה הילדים עברו את יום כיפור אצל אבא שלהם. נדמה לי שזו הפעם הראשונה בשלוש שנים האחרונות שאני לבד בכיפור.בתור נצר לשושלת ארוכה של חילוניים כיפור לא ממש מתנהל לפי כללי הטקס אצלי למרות ההקפדה שלא לעבור על כללי כיפור בפרהסיה.
לכיפור השנה ההכנות שלי היו מאוד מאוד קצרות. נסעתי לסופר להצטייד ברימונים חמוצים (זה מעביר לי את הצרבת) והשגתי את הסרט של נשיונל גאוגרפיק "בתוך הרחם".
השנה החלטתי שמאחר ומעולם לא יצא לי להשתתף בתפילה בבית הכנסת הלבד שלי מאפשר לי ללכת בנחת לבית הכנסת ולחוות את העניין.
אצלנו בקיבוץ אין בית כנסת אבל בכל פעם שיש צורך משמש אולם הקולנוע כבית כנסת. נ
ראה לי שהוא יותר אולם בית כנסת מאשר אולם קולנוע כי סרטים לא היו שם כבר כמה שנים.
בכל אופן דווקא העובדה שמדובר באולם קולנוע עושה את כל העניין ליותר מיוחד כשכולנו יושבים יחד בקהל בצורה מעורבבת עם סידורי התפילה שחולקו לנו והילדים מתרוצצים למעלה למטה והחוצה כשמדי פעם איזו אמא או אבא משתיקים את קולותיהם.
ישבתי בריכוז מופתי את כל התפילה.
אני מודה שבפעם הבאה כשאהיה לבד בחג סבר להניח שאחזור על הביקור.
אבל ככל הנראה בתשובה לא אחזור בגלגול הנוכחי.
לאחר שסיימנו את התפילה הלכתי עם חבר לביתו יחד עם משפחתו אכלנו מרק ואני חקרתי מה היה נוסח התפילה ולמה ככה ואחרת...
אחרי שכבר לא נשאר מקום בבטן התגלגלתי הביתה לצפיה לילית בסרט שהמתין.
הסרט היה עבורי יותר ריענון של הזיכרון כי את רוב האינפורמציה על העוברים שהם חלקו כבר ידעתי אבל דווקא הסוף של הסרט הוא מה שהשאיר אותי מהורהרת.
חשבתי על הלידה, החלק הכי משמעותי בכל הריון.
הלידות שלי הן יחסית בסדר, ללא סיבוכים מיוחדים וכולנו יוצאים מהן בשלום למרות שבדרך כלל הן מאוד מאוד מאוד ארוכות אבל....
לידה זו פעולה מתישה, מסעירה ומלאת אוסף של רגשות שבסופה בדרך פלא בשניה שנותנים לך את התינוק את שוכחת שרק לפני כמה רגעים הצטערת שבכלל החלטת שיש לך צורך בילדים ואולי עדיף לבטל את כל העניין.
ומה יהיה הפעם? אני אעבור את כל סערת הרגשות הזו ואשאר פתאום עם כזה חלל.
זה לא שפתאום בא לי תינוק, ממש לא.
אני גם בטוחה שרק לראות את עמי ותמי יחד עם התינוק החדש שלהם זה יהיה מדהים עבורי.
משהוא שאי אפשר להשוות אותו לשום חוויה אחרת בחיים.
אבל פתאום כל ההתעסקות הזו סביב הפונדקאות, תהליך שימשך כמעט שנתיים נגמר.
אני בן אדם של יעדים, תאריכי יעד וצפי ותוכניות.
לפני שנתיים גיליתי שמאוד קשה לי לחיות בלי תוכנית לעתיד (כללית ככל שתהיה).
זה אולי ישמע מצחיק אבל אחרי הלידה לא יהיה לי יותר למה לצפות.
פתאום הבנתי שאני חייבת להכין תוכנית המשך ושאולי הגיע הזמן להתמודד מול שני דברים שאני בורחת ונמנעת כבר הרבה זמן.
זוגיות ובניית הבית שלי.
היו לי מליון סיבות למה לדחות זוגיות מאז הגרושים.
היו גם המון סיבות לדחיית הבניה (רובן אגב שלא באשמתי).
ובכ"ז אלו שני יעדים שמפחידים אותי. יעדים שידרשו ממני אומץ שנכון להיום עוד לא אגרתי.
פתאום נראה לי שהלידה קרובה מדיי.
לכיפור השנה ההכנות שלי היו מאוד מאוד קצרות. נסעתי לסופר להצטייד ברימונים חמוצים (זה מעביר לי את הצרבת) והשגתי את הסרט של נשיונל גאוגרפיק "בתוך הרחם".
השנה החלטתי שמאחר ומעולם לא יצא לי להשתתף בתפילה בבית הכנסת הלבד שלי מאפשר לי ללכת בנחת לבית הכנסת ולחוות את העניין.
אצלנו בקיבוץ אין בית כנסת אבל בכל פעם שיש צורך משמש אולם הקולנוע כבית כנסת. נ
ראה לי שהוא יותר אולם בית כנסת מאשר אולם קולנוע כי סרטים לא היו שם כבר כמה שנים.
בכל אופן דווקא העובדה שמדובר באולם קולנוע עושה את כל העניין ליותר מיוחד כשכולנו יושבים יחד בקהל בצורה מעורבבת עם סידורי התפילה שחולקו לנו והילדים מתרוצצים למעלה למטה והחוצה כשמדי פעם איזו אמא או אבא משתיקים את קולותיהם.
ישבתי בריכוז מופתי את כל התפילה.
אני מודה שבפעם הבאה כשאהיה לבד בחג סבר להניח שאחזור על הביקור.
אבל ככל הנראה בתשובה לא אחזור בגלגול הנוכחי.
לאחר שסיימנו את התפילה הלכתי עם חבר לביתו יחד עם משפחתו אכלנו מרק ואני חקרתי מה היה נוסח התפילה ולמה ככה ואחרת...
אחרי שכבר לא נשאר מקום בבטן התגלגלתי הביתה לצפיה לילית בסרט שהמתין.
הסרט היה עבורי יותר ריענון של הזיכרון כי את רוב האינפורמציה על העוברים שהם חלקו כבר ידעתי אבל דווקא הסוף של הסרט הוא מה שהשאיר אותי מהורהרת.
חשבתי על הלידה, החלק הכי משמעותי בכל הריון.
הלידות שלי הן יחסית בסדר, ללא סיבוכים מיוחדים וכולנו יוצאים מהן בשלום למרות שבדרך כלל הן מאוד מאוד מאוד ארוכות אבל....
לידה זו פעולה מתישה, מסעירה ומלאת אוסף של רגשות שבסופה בדרך פלא בשניה שנותנים לך את התינוק את שוכחת שרק לפני כמה רגעים הצטערת שבכלל החלטת שיש לך צורך בילדים ואולי עדיף לבטל את כל העניין.
ומה יהיה הפעם? אני אעבור את כל סערת הרגשות הזו ואשאר פתאום עם כזה חלל.
זה לא שפתאום בא לי תינוק, ממש לא.
אני גם בטוחה שרק לראות את עמי ותמי יחד עם התינוק החדש שלהם זה יהיה מדהים עבורי.
משהוא שאי אפשר להשוות אותו לשום חוויה אחרת בחיים.
אבל פתאום כל ההתעסקות הזו סביב הפונדקאות, תהליך שימשך כמעט שנתיים נגמר.
אני בן אדם של יעדים, תאריכי יעד וצפי ותוכניות.
לפני שנתיים גיליתי שמאוד קשה לי לחיות בלי תוכנית לעתיד (כללית ככל שתהיה).
זה אולי ישמע מצחיק אבל אחרי הלידה לא יהיה לי יותר למה לצפות.
פתאום הבנתי שאני חייבת להכין תוכנית המשך ושאולי הגיע הזמן להתמודד מול שני דברים שאני בורחת ונמנעת כבר הרבה זמן.
זוגיות ובניית הבית שלי.
היו לי מליון סיבות למה לדחות זוגיות מאז הגרושים.
היו גם המון סיבות לדחיית הבניה (רובן אגב שלא באשמתי).
ובכ"ז אלו שני יעדים שמפחידים אותי. יעדים שידרשו ממני אומץ שנכון להיום עוד לא אגרתי.
פתאום נראה לי שהלידה קרובה מדיי.
