עד הקצה

אני לא יודעת אם זה בגלל ההריון, חוסר סבלנות, עייפות... לא יודעת ממה אבל נמאס לי. סופית.

מהבוקר יש לי מצב רוח קודר. לא ברור אם זה בגלל שהרגיזו אותי או שבגלל מצב הרוח התרגזתי, לא יודעת אפילו מה מרגיז אותי... סתם קמתי עקומה.

אתמול כבר החלטתי שזהו, ששוב הגוף מאותת לי שיהיה לילה לבן וצירים ושזהו הלילה זה יקרה.

אז גירד לי, הרגשתי שכל עצמות האגן מתפרקות לי, אפילו היו שני צירים חלשים ובאחת בלילה הבנתי שהגיע הזמן להכנס למיטה כי כלום לא קורה.

אולי זה מה שהרגיז אותי.

במשך הלילה כל שעה קמתי לשרותים וחשבתי לעצמי שאולי אני מדמיינת שזה פיפי, אולי זו ירידת מיים. אז זהו שלא.

אני עדיין כאן, עדיין בהריון, עדיין כואב לי בכל עצם מעצמות האגן ואני עדיין מפחדת לגלות שהתפרקו לי הרגליים מהגוף.

הכי מרגיז זה שמרגיז אותי שאני כל כך חסרת סבלנות כשברור לי שיש עוד ארבעה ימים לזירוז ולמעשה אני ממש אבל ממש בסוף.

נראה לי שאם לא הייתי יודעת מתי בדיוק הסוף והייתי יושבת ומחכה בידיעה שהלידה בכלל אמורה להגיע במקרה הטוב בעוד שבועיים ואולי יותר אז הייתי מוצאת בעצמי עוד גרם וחצי של סבלנות.

אני חייבת, אבל דחוף, להעסיק את עצמי כדי להפסיק להתבוסס ברחמים עצמיים.

לילה לבן

אנחנו מתקרבים לסוף, ממש מתקרבים, היום אני מתחילה את שבוע 38 שהוא בדיוק האמצע של החודש התשיעי ושבוע לפני הזירוז המיוחל...

ביום שני בערב הלכתי לביקורת אחרונה אצל הגניקולוג שלי, שמחתי לשמוע שהראש של הבחורציק החליט להפסיק לגדול לממדים שגרמו לי לפחדים מהלידה... שמחתי גם לשמוע שהעליה במשקל מתחלקת בין שנינו, הוא 300 גרם ואני קילו וחצי (יש לי יותר איפה להשמין).

אח"כ כל הערב הרגשתי שכבודו שוב משחק בשלפוחית השתן שלי ושהכי כדאי לי להשיג חיתול למבוגרים כי חשיפת ישבן כל עשר דקות באקלים הקפוא של חניתה זה לא הכי כיף.

בהמשך הערב נהנתי ממה שחשבתי שהם צירי בריקסטון (למי שלא מכיר- צירים מדומים שסתם כואבים אבל לא מבשרים על לידה) ושעה וחצי אחרי שהלכתי לישון התעוררתי מכאב שכבר היה לי ברור שהוא לא סתם בריקסטון ידידותי אלא ציר אמיתי.

ניסיתי את שיטת ה- בוא נעמיד פנים שזה ציר אחד בודד ולא כואב (אם כבר קמתי אז נעשה פיפי... שוב). לא הצליח.

בשעה שתיים קמתי שוב לשרותים (אם אני כבר ערה אז כדאי לנצל את הזמן לעשות פיפי שוב!!).

בשעה שתיים וחצי הבנתי שאני כנראה לא בדרך לישון ושגם הכאבים האלו הם צירים ולא סתם בריקסטונים ושאין להם כוונה לתת לי לישון.

באיזה שהוא שלב החלטתי להעיר את אמא שלי ולהודיע לה שיתכן והלילה נעשה נסיעה לבית חולים... לקחתי שמיכה וכרית ונשכבתי ליד התנור בסלון וחיפשתי מפה באינטרנט עם המסלול לבית חולים בני ציון.

עוד שניים שלושה צירים בהפרשים לא סדירים וגיליתי לתדהמתי שאין כלום בטלויזיה בשעה ארבע לפנות בוקר.

בסביבות חמש וחצי אחרי שהתחילו להרגע הצירים נרדמתי בסלון.

אחרי השלמת שעות שינה עד הצהריים של יום שלישי הרגשתי במשך כל היום שוב צירים חלשים שבאים בעיקר אם אני מעיזה ללכת יתר מצעד וחצי מטר והרי כל חצי שעה אני חייבת לוודא שהשרותים עדיין נמצאים באותו מקום.

בלילה של שלישי הלכתי לישון מוקדם יחסית כדי להספיק לישון לפני שיעירו אותי צירים ולמרבה ההפתעה הדבר היחיד שהעיר אותי, ממש מקורי, היה פיפי.

אז הלילה הלבן שלי לא הוביל ללידה ואני יכולה להמשיך לספור את הימים עד הזירוז (:

החושך שבאמצע של התעלה הוא לא האור שבקצה

כבר שלושה ימים שאני קמה לגשם זלעפות, רטוב רטוב ומאוד קר.
הגשם שמצטרפת לכבדות ההריונית והעייפות והתחושה שהכל מציק עושה לי נאחס.
נמאס לי, נמאס לי בעיקר מעצמי.
אין דבר יותר מרגיז מלהרגיש שהגוף הזה שגדל לממדים כאלו גדולים וכבדים מפריע לי.
מפריע לי ללכת, לשבת, לישון, מגרד בכל מני מקומות משונים במקביל, לוחץ, כבד ובכל רגע נתון אני בהמתנה שאולי הנה הכאב הזה, הלחץ הספציפי הזה יתחיל את הלידה.
בעיקרון אני לא רוצה שהלידה תתחיל סתם ככה, בשביל מה הפעלתי פרוטקציה, פיתחתי ציפיות ותכננתי תוכניות... הרי יש לי את כל הסיבות ההגיוניות ללדת איפה ומתי שרציתי.
מצד שני די!!! נמאס לי רוצה כבר להיות אחרי, רוצה את החיים שלי בחזרה.
יחסית להריונות שלי אני חייבת לציין שנקודת השבירה הגיע מאוחר, בהריון השני והשלישי נמאס לי כבר בחודש השביעי.
ההריון הזה טפו טפו עבר יותר בקלות, לא היו כאבי גב, הצרבות פחות מופיעות ולמרבה ההפתעה (טפו טפו טפו) אין סימן לנוזלים באופק.
עד לפני כחודש הייתי מופתעת בכל פעם שראיתי את עצמי בראי כי בעצם לא הרגשתי בהריון, לראש זה לא נכנס והגוף היה פחות פעיל אבל לא בצורה קיצונית.
בחודש האחרון אני כבר מרגישה בהריון ובשבועיים האחרונים זה כבר ממש מטרד.
אבל מה שהכי מפריע לי זו ההרגשה שאני בהמתנה, ההרגשה שיש דברים שאני רוצה לעשות ולא יכולה.
כבר חודש שאני מחכה ליום שאוכל להגיד ללקוחות שלי שאני לא עושה יותר הזמנות פרטיות ואפשר לקנות רק מה שכבר מוכן.
כבר חודש שאני מריצה גרסאות שונות של טקסט שיופיע בחנות באטסי לרגל חופשת הלידה הקצרצרה שאני מתכננת.
למרות שיש רק עוד שבועיים עד הלידה אני יודעת שאח"כ יעברו עוד שבועיים לפחות עד שאוכל לחזור לאיזה תפקוד בסיסי שמזכיר את השגרה מפעם מה שאומר עוד חודש... ההחלמה בשבילי גם היא חלק מההריון.
אי גרועה בלחכות, שונאת לחכות והפעם גם הפרס הוא כל כך בלתי נתפס, הפרס הוא שגרה....
אני לא מאמינה אבל אני מתגעגעת לשגרה שלי, לקום בבוקר בשש וחצי, לשלוח את הילדים לבית הספר ולהתחיל לעבוד כבר בשמונה, אחרי שהקטנצ'יק כבר בגן ואני כבר אחרי משלוח חרוזים. להכין צהריים בלי להרגיש שנשאבתי לעולם שכולו עייפות, להמשיך בעבודה (לצלם לערוך... להוסיף דברים לחנות).
לטייל בחוץ כמו בן אדם ולא להגרר אחרי הילדים, לנקות את הבית ולהסיע את הילדים לאבא בלי להרגיש שאני יוצאת למסע שישאיר אותי סחוטה...
בקיצור מה ששבר אותי היום זה העובדה שנעלי הבית שלי נדבקות לרצפה ואין כוח לשטוף אותה!!!

זהו!!

זהו!
יש תאריך!!
אחרי שיחה עם המיילדת שדיברה עם הרופא שהציע לחכות לשבוע 39 כדי שיהיה יותר סיכוי לזירוז נקבע תאריך 4.2.10
אני לא יודעת אם אני עצובה שזה נדחה בשבוע או שמחה שזה נדחה עוד קצת...
הסוף מתקרב

שקט בבית (הכל זמני) הבנים הגדולים יצאו לשחק כדורגל והקטן מול הטלויזיה.
על הגז מתבשלים לאט לאט תפוזים סיניים במטרה להפוך לריבה ובבית ריח תפוזים...
ואני כנראה הגעתי להחלטה סופית.

לפני שנתיים לערך כשהתחלתי לדבר על הפונדקאות עם חברים ומשפחה אמא של החברה של אחי (מיילדת במקצועה) אמרה שהיא רוצה לילד אותי, כבר אז ידעתי שעד הלידה אגור רחוק מדי מבית החולים שבו היא עובדת וויתרתי על הרעיון.
לפני כחודשיים התקשרתי אל אותה מיילדת שבנתיים מונתה להיות מנהלת מחלקת לידה באסף הרופא ושאלתי אם אוכל להגיע אליה כדי ללדת ולקבל זירוז.
היא נשמעה מהוססת לגבי הזירוז ואני אמרתי שאין סיכוי שעם צירים אני נוסעת שעתיים עד לבית החולים שלה כדי ללדת אצלה.
בשבוע שעבר הגיעו אחי והחברה לבלות את סוף השבוע אצל אמא שלי והחברה אמרה משהוא על זה שאמא שלה רצתה לדבר איתי...
למחרת אמא שלי התקשרה וסיפרה שהיא דברה עם האמא של החברה ושבאסף הרופא מוכנים לעשות לי זירוז אחרי שבוע 38.
חשבתי על זה, מצד אחד כבר משתוקקת לסיים את ההריון ומצד שני לא בטוחה איך אני מרגישה לגביי זירוז... מפחדת שהזירוז יוביל לניתוח קיסרי.
צלצלתי לדבר איתה עם אוסף שאלות והבטחתי לחזור אליה עם תשובה.
שבוע עבר מאז, חלק מהנשים שהתייעצתי איתן חושבות שעדיף לחכות שתתחיל לידה טבעית, חלקן (דווקא אלו שדעתן יותר חשובה לי) הציעו לגמור עם זה.
אני ככל שחשבתי על זה שוב ושוב, ככל שנימקתי והסברתי הבנתי שאני נוטה לקחת את ההצעה ולעבור זירוז.
אז למה לא?
יש איזו טענה ששמעתי הרבה פעמים שזירוז מוביל ללידה ארוכה מהרגיל, אומרים גם שיתכן שבסופו של דבר נגיע לניתוח קיסרי. עדיף לתת לטבע לעשות את שלו.
למה כן?
כי ככה אני יכולה להכין נפשית את הילדים (לנסות גם את עצמי) למשהוא מוגדר בזמן מוגדר,
אם אני יודעת בדיוק מתי הלידה אני יכולה להתארגן ולקחת את הילדים אל אבא וסבתא שלהם.
כי מיילדת זה הדבר הכי הכי חשוב בלידה ואני יודעת שהמכרה שלי היא אישה מקסימה ואני בטוחה שגם מיילדת נפלאה.
אף אחד לא מת מקצת פרוטקציה ואין כמו פרוטקציה בבית חולים במחלקה הנכונה.
ולאחרונה גם הבנתי שכמו שעד עכשיו ההריון היה משהוא טכני ולא רגשי עבורי זה יהיה נחמד לסיים אותו באותה צורה.

אז למה התלבטתי?
בעיקר כי עדיין קשה לי להאמין שאני צריכה ללד. לידה זה כואב ולא בא לי כואב.
והכי גרוע אח"כ צריך להתחיל לחיות ולהתמודד עם כלמני דברים שלא הכי מתחשק לי להתמודד איתם.
כנראה שיש לי כאבי צמיחה.
אז זהו, היום אני אעדכן אותה שהחלטתי לקבל את הצעתה, נקבע תאריך (ככל הנראה הראשון לפברואר) ונתחיל לספור לאחור.
אמא'לה... זה באמת קורה?!?!

איזו היסטריה, איזו פאניקה....
שעה של חיפושים ברחבי האינטרנט, ברחבי היומן שלי ולא הצלחתי למצוא את הסיסמה וכתובת האימייל כדי להכנס לבלוג.
כמו שאפשר לראות לבסוף הצלחתי.
עכשיו צריכה לשמור לעצמי את השם והססמה במקום בטוח.
כבר הייתי ממש במוזה לכתוב וידעתי בערך גם על מה ומה אני הולכת לכתוב ועכשיו הכל אבד בסחרור ריגוש המרדף אחרי המייל האבוד ):
בנוסף לכל יש יום שמש מקסים בחוץ ואני לא יכולה להמשיך להתחמק מלעשות משהוא הורי עם גוניור...
אז אני מקווה שהאנרגיה תחזור אחרי הצהריים ואני אשוב לכתוב.

למה צריך לגדול?

פעם בכמה זמן אדם צריך לשבת עם עצמו ולעשות חשבון נפש.

מי אני? מה אני היום?
מי ומה אני רוצה להיות?
לאן אני רוצה להגיע? מתי ובאיזו דרך?
אני מקנאה באנשים כמו אחי האמצעי שכבר מגיל אפס ידע מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול, היו לו הכוחות לפעול ולהפוך ולהגיע להישגים שהוא רצה מעצמו... מהחיים.
ואצלי.. בחלק גדול מהחיים שלי נסחפתי אחרי מאורעות דברים פשוט קרו לי ואני התמודדתי איתם בדרך הכי טובה שיכולתי וחייתי ככה במורד הזרם.
נכנסתי להריון ורק ידעתי שאני לא רוצה לעבור הפלה,
בלי לחשוב הרבה לתכנן או לעשות שיקולים הגיוניים מצאתי את עצמי נשואה עם ילד....
עשיתי עוד ילד כי הגיע הזמן...
קניתי דירה כי מתישהוא צריך לקבוע עוגן...
עשיתי עוד ילד כי צריך גם בת (יצא עוד בן).
ופתאום כשהחיים השתגעו והבעל עזב שרדתי את כמה השבועות עד שהבנתי שמעכשיו אני חייבת להתחיל לנווט את הסירה הטובעת שלי.
אז לפני שלוש שנים התחלתי לקחת שליטה, התחלתי להחליט החלטות והנה כמה שנים אח"כ היום ביום הזה ממש נדמה לי שדבר אחד לא ידעתי קודם.
את השיחה הזו שלי עם עצמי אני צריכה לעשות בכל כמה חודשים אסור לי לתת לסירה שלי שוב לצאת משליטתי וסתם לשוט בנהר החיים. בסירה הזו הקפטן צריך להישאר ליד ההגה גם המים סוערים וגם הזרם רגוע.. הסירה הזו ערמומית ובשקט בשקט היא מתקרבת לנקודות מסוכנות בלי שנרגיש.
היום הוא היום הראשון לשנת 2010, בכל העולם אנשים יושבים ומחליטים החלטות וגם אני שבדרך כלל ממש לא מיחסת חשיבות מיוחדת ליום הזה שבו המספרים מתחלפים מוצאת את עצמי חושבת.
מחשבת ומתחשבנת. בעיקר עם עצמי.
כל כך קשה לי להרגיש שאני מתנהלת כמו מבוגר אחראי...
באיזהשהו מקום אני לא מרגישה מבוגרת מספיק, יודעת מספיק, מנוסה מספיק.
תמיד יש לי את הפחד הזה מלהכניס את הרגל לנהר ולהרטב.
כשאני כבר עושה את זה וקופצת למים, כי לפעמים פשוט אין ברירה אני מגלה כמה שהשד לא נורא ואולי המים קרים אבל אחרי חמש דקות מתרגלים.
עוד שנה מתחילה, עוד מאט יגמר ההריון וזה מפחיד.
מפחיד שיגמר ההריון כי הוא היה התרוץ שלי לעצמי ללא לעשות כלום, לא להחליט החלטות.
עוד מאט כבר אהיה בת 33, מספר נחמד...
אני אצטרך להתמודד מול הפחד הענק שלי ולהתחיל לבנות את הבית החדש.
אני אצטרך להתמודד מול הפחד הענק לא פחות ולחשוב על זוגיות.
אני אצטרך להחליט לאן אני ממשיכה מכאן, חברים משפחה....
אני אצטרך להשקיע יותר אנרגיה בעבודה שלי בלי תרוצים...
אני צריכה לחשוב ברצינות על העתיד הרחוק רחוק ולהתחיל להפריש כספים בשביל עצמי.
אני צריכה להבין שזהו אלו החיים שלי והם אצלי בידיים ואף אחד לא ינהל לי אותם כי הגיע הזמן שאני ארגיש ואהיה בשליטה.
אמא'לה, אני לא רוצה... רוצה להיות ילדה קטנה בלי אחריות, בלי מחויבות בלי שום דבר.
למה צריך לגדול?