שבוע שעבר ננזפתי שאני לא כותבת מספיק, אז הנה אני פה ואני גם מודה שנכון אני לא כותבת מספיק.
הימים עוברים בשקט פה אצלנו בגליל, החום הגיע גם לכאן ואני נמסה על בסיס קבוע.
לפני כמה ימים בשעה טובה ומוצלחת הפסקתי את הטיפול ההורמונאלי ולמרבה ההפתעה תופעות הלוואי היו בעיקר בחילות מטורפות (כבר שכחתי איך זה) שהגיעו במשך יומיים.
בזמן האחרון אנחנו מבלים כמעט כל יום בבריכה, עושה רושם שגם כל שאר אנשי הקיבוץ מחפשים הזדמנות להתקרר אז אנחנו לא לבד.
השבוע ישבנו לנו בפינת ההריוניות והשוונו- רופאים, מחלות, תנועות, בתי חולים וכל מה שמתחבר איכשהו להריון ולידה ובאותו הערב החלטתי שהגיע הזמן לעשות מעשה.
זו היתה החלטה של רגע לספר לבני הקטן על ההריון, באמצע המקלחת (הזמן הכי טוב למחשבות) הבנתי שבכל מפגשי ההריוניות האלו הצוציק עלול לקלוט משהוא ומי יודע מה להבין. אומנם הוא רק בן ארבע אבל לא סתום.
רק לשם הבנה של הרקע לשיחה אני אספר שלבן שלי יש בטן ענקית מינימום חודש שמיני שהוא מתגאה שמלאה באוכל ותמיד אנחנו שואלים אותו מה יש לו בבטן.
השיחה התנהלה בערך כך:
אמא: אתה יודע מה יש לאמא בבטן?
ילד: תינוק (הוא תמיד אומר תינוק ואני תמיד אומרת שלא).
אמא: נכון
ילד פותח עיניים גדולות ומחייך חיוך מאוזן לאוזן
אמא: אבל זה לא תינוק שלנו, זה התינוק של תמי ועמי. זוכר את תמי ועמי?
ילד כבר לא מחייך: אבל גם אני רוצה שיהיה לנו תינוק
אמא: עכשיו אי אפשר כי כבר יש בבטן תינוק אולי אח"כ (נמשיך את הדיון על למה לא כשהוא יגדל קצת).
זוכר את תמי ועמי? תמי הייתה חולה והתקלקלה לה הבטן אז שמו את התינוק שלה בבטן של אמא ועכשיו אנחנו צריכים לשמור עליו עד שהוא יצא מהבטן. הוא לא התינוק שלנו.
ילד חושב שניה ומכריז: גם לי יש תינוקת בבטן, קוראים לה סיגלית וכשהיא תצא אני אתן אותה לאמא שלה. יהיו לי הרבה תינוקות ואני אתן אותם לאמא שלהם.
ואז הוא נזכר בסיפור של אלונה פרנקל שבו נפתלי רוצה את אמא שלו ולא אמא אחרת ומבקש לקרוא את הסיפור הזה.
השיחה נגמרה במיטה יחד עם ספר וסיכמנו שכל ילד צריך את אמא שלו ושאנחנו ניתן את התינוק שבבטן שלי לאמא שלו כדי שלא יהיה עצוב.
מצחיק איך ילדים מקבלים כל כך בפשטוב וכל כך בקלות את מה שאומרים להם, בלי להסתבך, בלי דעות קדומות... פשוט.
לפני כמה ימים בשעה טובה ומוצלחת הפסקתי את הטיפול ההורמונאלי ולמרבה ההפתעה תופעות הלוואי היו בעיקר בחילות מטורפות (כבר שכחתי איך זה) שהגיעו במשך יומיים.
בזמן האחרון אנחנו מבלים כמעט כל יום בבריכה, עושה רושם שגם כל שאר אנשי הקיבוץ מחפשים הזדמנות להתקרר אז אנחנו לא לבד.
השבוע ישבנו לנו בפינת ההריוניות והשוונו- רופאים, מחלות, תנועות, בתי חולים וכל מה שמתחבר איכשהו להריון ולידה ובאותו הערב החלטתי שהגיע הזמן לעשות מעשה.
זו היתה החלטה של רגע לספר לבני הקטן על ההריון, באמצע המקלחת (הזמן הכי טוב למחשבות) הבנתי שבכל מפגשי ההריוניות האלו הצוציק עלול לקלוט משהוא ומי יודע מה להבין. אומנם הוא רק בן ארבע אבל לא סתום.
רק לשם הבנה של הרקע לשיחה אני אספר שלבן שלי יש בטן ענקית מינימום חודש שמיני שהוא מתגאה שמלאה באוכל ותמיד אנחנו שואלים אותו מה יש לו בבטן.
השיחה התנהלה בערך כך:
אמא: אתה יודע מה יש לאמא בבטן?
ילד: תינוק (הוא תמיד אומר תינוק ואני תמיד אומרת שלא).
אמא: נכון
ילד פותח עיניים גדולות ומחייך חיוך מאוזן לאוזן
אמא: אבל זה לא תינוק שלנו, זה התינוק של תמי ועמי. זוכר את תמי ועמי?
ילד כבר לא מחייך: אבל גם אני רוצה שיהיה לנו תינוק
אמא: עכשיו אי אפשר כי כבר יש בבטן תינוק אולי אח"כ (נמשיך את הדיון על למה לא כשהוא יגדל קצת).
זוכר את תמי ועמי? תמי הייתה חולה והתקלקלה לה הבטן אז שמו את התינוק שלה בבטן של אמא ועכשיו אנחנו צריכים לשמור עליו עד שהוא יצא מהבטן. הוא לא התינוק שלנו.
ילד חושב שניה ומכריז: גם לי יש תינוקת בבטן, קוראים לה סיגלית וכשהיא תצא אני אתן אותה לאמא שלה. יהיו לי הרבה תינוקות ואני אתן אותם לאמא שלהם.
ואז הוא נזכר בסיפור של אלונה פרנקל שבו נפתלי רוצה את אמא שלו ולא אמא אחרת ומבקש לקרוא את הסיפור הזה.
השיחה נגמרה במיטה יחד עם ספר וסיכמנו שכל ילד צריך את אמא שלו ושאנחנו ניתן את התינוק שבבטן שלי לאמא שלו כדי שלא יהיה עצוב.
מצחיק איך ילדים מקבלים כל כך בפשטוב וכל כך בקלות את מה שאומרים להם, בלי להסתבך, בלי דעות קדומות... פשוט.
איזה פוסט מרגש- מאוד נהניתי לקרוא אותו...
השבמחק