שבוע 6

לאחר בדיקת הדם השלישית ביקשו בבית החולים להמתין עשרה ימים ולעבור אולטרסאונד שבו נראה דופק, נעשה הערכת גיל ההריון ובאופן כללי לוודא שהכל תקין.

ביום ראשון מוקדם מוקדם נכנסתי לאוטו ונסעתי לרופאה נחושה להדחף לתור כמה שיותר מהר ולחכות כמה שפחות זמן.
הגעתי שלוש דקות לפני הרופאה ובנימוס רב נתתי לאישה שהייתה אמורה להיות ראשונה להכנס ראשונה (45 דקות עד שיצאה!!!).
כשנכנסתי אחרי כל הפעמים ששיננתי לעצמי תאריך וסת אחרון הופתעתי שבכלל הרופאה רוצה לדעת תאריך החזרה, עשיתי את הפאדיחה שלי וחיפשתי בין הניירת את הטופס שיחרור מההחזרה.
כשהתחלנו את האולטרסאונד קצת נלחצתי כי לא ראיתי כלום בשניות הראשונות, כבר לגמריי שחכתי שבהתחלה העובר ממש פיצפון וכל מה שרואים זה כתם קטנטן שחור ובמרכזו משהוא מהבהב- דופק. הדופק מאוד שימח אותי.
ביומיים שלפני הבדיקה החלו להרגע הבחילות ואני רציתי לדעת או למעשה לראות במו עיניי שאני באמת בהריון.
הסתכלנו דקה בערך על ההבהוב הזה (היה קצת מרגש) ורופאה וידאה שאין ציסטות בשחלות בגלל ההורמונים. וזהו.
חזרתי לשבת ליד הרופאה והיא הפציצה אותי בשאלות והמלצות על בדיקות למינהם כשאני רק רוצה שניה לעכל שאני בכלל בהריון, מה שקיפות וסקירה ומי שפיר... רגע!!
יצאתי מהמשרד וישר צלצלתי לתמי, העברתי לה את כל המידע שכבר היה סלט קומפוט אצלי בראש והודעתי לה רשמית- זה ההריון שלך ואת מחליטה מה איפה ומתי.
היום כבר התחלנו לדבר על רופאים ואיזו בדיקה כן ומה לא.
נראה לי שבאיזה שהוא מקום אני ממש מרחפת. הכל נראה לי כל כך רחוק וכל כך לא קשור עכשיו לכלום...
לשמחתי כבר כמה ימים שאין יי בחילות נוראיות, במקום זה אני נורא נורא נורא רעבה. והעייפות, וואו איזו התשה.
עידכנו את בית החולים בבדיקה ונפרדנו מהם יפה עם הוראה להפסיק את הטיפול ההורמונאלי באמצע שבוע 9 (עוד 24 יום אבל מי סופר).