חלומות בהקיץ

השבוע הייתי קצת חולה, צינון או סינוסים או מי יודע מה,
העיקר שעבר ואני מרגישה יותר טוב.
בזמן האחרון הייתי כולי שקועה עמוק בתוך נושא הפונדקאות, זו הייתה הזדמנות טובה לשכוח מהמצב הכלכלי העגום שמצאתי את עצמי שוקעת לתוכו.
תמיד אהבתי להיות עצמאית ולהחליט בשביל עצמי על התעסוקה שלי,
סגנון החיים שלי... פתאום העולם עושה לי שריר וסתם מקשה עליי.
בכלל היה לי איזה חלום ילדותי ומטופש שאחרי המעבר לקיבוץ פתאום הכל ישתנה ואמצא את עצמי חייה בתוך מציאות מושלמת. מין חיים בתוך גלויה.
יש את כל הנתונים לחיים בגלויה, הקיבוץ כ"כ יפה במיוחד עכשיו כשהכל פורח וירוק אבל משום מה החלום שלי נתקל חזיתית במציאות הכלכלית הגלובלית ואני מוצאת כתמי בוץ על הגלויה שלי.
אני יכולה לבחור לשבת ולזעוף כמו ילדה קטנה שלא קיבלה את מה שהבטיחו לה, ניסיתי את זה לתקופה קצרה עד שגלי הדמעות הבלתי נפסקים עשו לי כאב ראש נורא והחלטתי לבחור באופציה מספר שתיים.
אופציה מספר שתיים היא לבדוק על מה אני יכולה לוותר כלכלית ומהם גבולות הזמן שבהם אצליח לשרוד עד שהמצב ישתפר ובינתיים להתרכז בדברים הטובים שיש לחיים להציע.
לפני יומיים פתאום נזכרתי במצלמה שכ"כ רציתי וקניתי לעצמי אי שם בימים שכסף לא היה בעיה ונזכרתי שתמונות (על המחשב) לא עולות לי כסף והצילום וההתעסקות בתמונות מהנה אותי אז למה לא לצלם יותר.
בתקופה האחרונה אני קוראת הרבה יותר ממה שקראתי בשנים האחרונות, אני אוהבת לקרוא ויש פה ספריה קטנה שמתחדשת בתדירות כזו שבטוח שלעולם לא אסיים לקרוא אפילו חצי מהאפשרויות שיש בה.
אני מוצאת את עצמי חוזרת לתחביבים ישנים, תפירה למשל שהרבה זמן אגרתי בדים ולא עשיתי בהם כלום.
רק את התחביב היחיד שהפך למקצוע נטשתי לגמרי, החרוזים שכ"כ נהניתי מיצירתם. אפילו הבן שלי שאל למה אני לא עובדת קצת בשביל הכיף שלי. אני מניחה שאני והמבער שלי צריכים להתפייס ואולי אני צריכה להכיר אותו מחדש אפילו כתחביב.

אנשים...

קר לי נורא ואני לא מצליחה להתרחק מהתנור והמחשב ליותר משלוש דקות אז למה לא לכתוב עוד קצת???

החלטתי לספר על חלק מהתגובות שנתקלתי בהן וקשורות לפונדקאות.
עוד לפני שהודעתי לתמי שאהיה הפונדקאית שלהם הלכתי עם רשימת הבדיקות הארוכה שהיא נתנה לרופאת המשפחה בקופת החולים והסברתי לה שאני צריכה לעשות את שלל הבדיקות האלו כדי להיות פונדקאית, היא בדקה אותי, הוציאה לי הפניה למעבדה ושאלה ככה קצת בביישנות למה אני רוצה לעשות את זה.
השאלה הזו חזרה המון פעמים במשך החודשים שעברו.
גם עם העו"ד שלי ניהלתי דיון סוער שנמשך שעה שבו הוא ניסה לשכנע אותי לרדת מהעניין כי הסיכון לגוף גדול ובכלל למה לי לעבור הריון בשביל מישהו אחר ואילו הייתי אשתו הוא לא היה מסכים שאעשה את הפונדקאות.
נפרדנו בהסכמה שאנחנו לא מסכימים ושאני משוגעת (:
אחת הפעמים המצחיקות/עצובות הייתה אצל רופא משפחה שפניתי אליו להשלים בדיקה וסיפרתי לו שזה לצורך הריון פונדקאי והוא אמר מזל טוב, חיכה שניה ואז שאל מה זה.
לזכותו יאמר שהוא היה עולה חדש וכשתרגמתי לו לאנגלית היא הבין (אני מקווה).
רוב החברים שסיפרתי להם תמכו מאוד ונדיר היה לשמוע תגובות שליליות.
כשסיפרתי לאחי על הפונדקאות הוא אמר שחבל שאין לו רחם כי זו דרך לא רעה להשלמת הכנסה.
הייתה חברה שגם שקלה לעשות פונדקאות.
הייתה חברה שליוותה לאורך כל החודשים הראשונים ואז באיזו שיחת טלפון כשהיא הייתה נרגזת ממשהו אחר זרקה משפט בסגנון, מי בכלל ירצה לצאת איתך כשתהיי בהריון ואח"כ עוד תתני את הילד. מיותר לציין שהייתי המומה.
עם בני זוג פוטנציאליים היה אחד שרצה הבטחה שאם נהיה יחד ההיריון הבא (אחרי הפונדקאות) יהיה שלנו.
היו כאלו שממש לא התרגשו מהעניין והיה אחד שאמר שהוא רוצה לדעת שזה לא הולך להיות משהו סידרתי.
העובדה ששיתפתי אנשים במשהו שנראה להם אינטימי גרם להם הרבה פעמים לשתף אותי במשהו אינטימי שלהם, לפעמים זה היה הרבה מעבר למה שרציתי לדעת עליהם.
מישהו סיפר לי שגם הוא היה צריך פונדקאות כי יש לו בעיה עם הזרע שלו (אנחנו בקושי מכירים),
מישהי חלקה איתי את סיפורי ההכרות שלה עם מחלקת IVF,
שמעתי על ניסיונות להרות וסיפורי גינקולוגים/ בתי יולדות/ בדיקות שונות ומשונות....
ביום ראשון השבוע כשהלכתי לחדר האוכל ליומי השני והאחרון בעבודה ניגשה אליי העובדת השניה, ערביה מאחד הכפרים פה באזור ובחיוך סיפרה שהיא שמעה שאני בהריון.
היה לי קשה להסביר לה שהתינוק לא שלי ושבכלל אני לא אגדל אותו ושיש לו אמא אחרת ושוב שהוא נוצר בבית חולים ולא בדרך הטבע. נראה לי שהיא הייתה מאוד מבולבלת בסוף השיחה.
היה גם מישהוא ששאל למה לעשות הכל כ"כ מסובך, למה שלא נעשה את זה בדרך הרגילה אני ועמי.... עניתי שנראה לי שלתמי תהיה בעיה עם זה.
הייתה חברה שהציעה להסתיר את עניין ההריון, קצת מוזר בהתחשב בעובדה שהיא ראתה לאיזו מימדים מגיעה הבטן שלי בזמן הריון. מה אני אמורה להגיד שבלעתי אבטיח???
כשסיפרתי לגינקולוגית החדשה שלי שאני פונדקאית היא אמרה בטון אימהי, לא נורא מותק יהיה בסדר (אני אמרתי שלא??).
היה מישהו שהופתע שאני מדברת על ההריון באופן כ"כ גלוי ואמר שזה לא נשמע טוב שילוב של כסף ורחם, מעורר אסוציאציה שלילית, OK.
בקיצור רוב התגובות היו ממש בסדר, בדרך כלל אנשים הפתיעו אותי לטובה ולפעמים אני נלחמת קשה בבורות ופשוט חוסר מידע שיש לאנשים כי מה לעשות לא לכולם היו סיבות להתעמק בעניין.

אני מופנקת?? כנראה ש.... כן

כנראה שאני יותר מפונקת ממה שחשבתי.
לאור המצב הכלכלי שלי שבחודשים האחרונים עשה בנג'י ממצוין לסביר-- הודעתי לכל המקושרים שאני מחפשת עבודה.
אבל מה.... עבודה כשכירה זה קצת בעיה כי (יש הרבה כי) אני לבד עם הילדים ועל אחריותי לקחת/להחזיר מהגנון את הצוציק, כי אני לא יכולה להשאיר אותם לבד כל יום עד חמש וחצי שש ושיסתדרו, כי בימי חמישי בצהריים פעם בשבועיים אנחנו נוסעים לחיפה להחלפת משמרות עם אבא, כי מי יהיה איתם כשהם חולים, כי אני אהיה בהריון בקרוב ואצטרך כמה ימי מחלה, כי גם ככה צמצמתי וצמצמתי ואני לא רוצה להפוך את החיים של הילדים לסיוט גדול יותר. בקיצור יש הרבה כי.
אח"כ השלמנו רשימת צמצומים והבנתי שאני צריכה מרווח נשימה עד שיתחיל ההריון ויתחיל לטפטף הכסף מהפונדקאות.
נכון הכסף הזה שבסופו של דבר מצטבר לסכום גדול אמור היה לשמש אותי לבניית הבית שלי פה בקיבוץ, אבל יש דברים יותר דחופים כרגע כמו למשל.... אוכל, חוב קטן שגודל בבנק... דברים כאלו שוליים.
אז חיפשתי עבודה נורמלית וגיליתי כמובן שהמיתון לא הגיע לביקור רק אצלי והוא מתחיל להוציא את ראשו המכוער בעיקר בשוק העבודה.
משום מה אין עבודה מצוינת משעה שמונה בבוקר ועד ארבע אחה"צ עם יום חמישי קצרצר וחופשות מחלה בשפע, אהה כן וגם בוס שרוצה לתרום ליקום ולהעסיק אישה הריונית חד הורית עם שלושה ילדים בבית.
אחרי שסיימתי את פרק חיפוש העבודה התחלתי את פרק ה- להעסיק את עצמי ולחכות שיגיע כבר ההריון.
לפני כמה ימים באחד הבקרים ישבתי אצל חברה בבית כשהטלפון שלה צלצל ועל הקו היה מישהו שאמר לה שהוא מחפש עובדת לכמה שעות ביום לחדר האוכל פה בקיבוץ. לא משרה מלאה, לא עבודה קשה מדיי.
נשמע מושלם.
הלכתי להציע את עצמי וקבענו שהוא יקח אותי ליומיים ניסיון ואם הכל יהיה בסדר החל מחודש הבא אני אתחיל לעבוד.
בעיקרון דובר על אירגון המקום, סידור השולחנות והאוכל וכמובן הגשה. מעשר בבוקר ועד שתיים בצהריים. שווה לנסות.
למחרת בצהריים, אני מנמנמת הטלפון מצלצל ואותו אחראי חדר אוכל מבקש שאגיע לניסיון ביום שלמחרת בשמונה בבוקר.
חשבתי שכנראה אני מדמיינת את השעה אבל התייצבתי בזמן. אני חונכתי בבית טוב אסור לי לאחר.
אני מגיעה לחדר אוכל ומגלה שזה אני, הטבח והעובדת השניה. האישה השניה אמורה להדריך וללוות אותי ואז אני מגלה שאני זו שמנקה את האולם הענק שהוא חדר אוכל, אני זו שמוציאה מכניסה למדיח את הכלים, אני מכינה את כלי ההגשה ומסדרת את כל האולם ובקיצור אני אחראי על הכל והיא העובדת השניה בכלל מכינה שניצלים וסלטים ועובדת במטבח ולא איתי.
נכון זה לא כ"כ נורא אבל אחרי 6 שעות של עמידה על הרגליים וסחיבה של כלמני דברים הגעתי הביתה עם רגליים כואבות, גב גמור ואמרתי תודה לאלוהים שלמחרת שישי ואני לא צריכה לעבוד. מתישהו במהלך השעה הרביעית חמישית לעבודה התחלתי לחשוב מה יהיה כשאצטרך יום חופש, הריי בחודש הבא יש לי ביקור בבית החולים, מה יהיה אחרי ההחזרה כשלא אוכל לעבוד עבודה פיזית שתסכן את הקליטה של ההיריון.
בקיצור ספקות החלו לחלחל.
מאחר והבטחתי להגיע גם ביום ראשון כשצילצל האחראי סיפרתי לו שאני בהריון (זה יותר קל מלהסביר את כל הדילמה עם ההחזרות והפונדקאות) ושאני רוצה לוודא עם הרופאה שלי שהעבודה מתאימה אבל... הבטחתי שאגיע ביום ראשון.
ביום ראשון החלק של הניקיון כבר היה הרבה יותר קל, בעיקר כי החלטתי שאם היא לא מנקה את כל האולם כולו אז גם אני לא צריכה ושבכלל ככל הנראה מעולם לא השקיעו כל כך הרבה אנרגיה בלנקות את המקום אז למה להתחיל עכשיו.
שוב היתה איזו סיבה למה דווקא היום העובדת השניה מבלה את כל היום במטבח ולא איתי אבל לי זה לא ממש שינה כי היה לי ברור שאני את הקריירה שלי שם סיימתי.
אז בבושה גדולה אני מודה, אני מפונקת שלא רוצה גם להיות בהריון וגם לנקות אחרי אחרים.
סליחה עולם. זה לא אתם זו אני.

כן

זה מה שכתבתי ביומן שלי יומיים אחרי הפגישה הראשונה עם עמי ותמי.... היום עשיתי את עמי ותמי מאושרים.
היא לא הצליחה להתאפק יותר וצלצלה ככה לגשש אז אמרתי לה שכן, בחרתי בהם ואני כבר עושה את חלקי בעניין.
היום בבוקר נסעתי לקופת חולים לעשות בדיקת דם.
קצת כעסתי על עצמי שפיתחתי בראש שלי פחדים מהכאב של המחט ובמשך מס' דקות ממש יכולתי להרגיש את הכאב ביד. אבל ברגע האמת זה בכלל לא כאב, ידעתי שזה בכלל לא יכאב.
כששאלתי את המזכירה כמה זמן יקח עד שיגיעו התוצאות היא לחשה לי שהרוב מגיע תוך כמה ימים אבל ל-HIV לוקח שבועיים.
אח"כ היא גם אמרה שאת כל הבדיקות אוכל להוציא במכשיר שבסניף חוץ מה-HIV (שוב בלחישה). הצחיקה אותי הסודיות.

אחד הדברים שלמדתי ככמעט פונדקאית זה לחכות... לחכות לבדיקות, לחכות לחוות דעת של הפסיכולוגית, לחכות שיעברו החגים כדיי להגיש ניירת, לחכות לועדה.... לחכות, לחכות, לחכות
אני שונאת לחכות!
ואני עדיין מחכה לכל מני דברים......

באחת הפעמים שנפגשנו, אני ותמי, סיפרתי לה על הצורך הזה שלי לקרוא סיפורים של פונדקאיות.
בעיקר לפני כל שלב נוסף בהתקדמות שלנו כשהסקרנות הרגה אותי מצאתי את עצמי מחפשת מידע ON LINE.
תמי הציע לכתוב בעצמי, בשביל אלו שיחפשו בעתיד.
אז אני מניחה שזה פחות או יותר מה שאני עושה פה. כותבת למען אלו שעומדות לעבור את אותו התהליך ולמען אלו שסתם מתעניינים בנושא.
חוצמזה איך שאני מכירה את עצמי הכתיבה עוזרת לי לעבד דברים שעוברים עליי..... אז סליחה שאני מנצלת אתכם (:

הארכיון שלי

מאז שאני זוכרת את עצמי אני כותבת, זה הזמן להודות שהזכרון שלי על עצמי מתחיל בערך בגיל 12 :) .
מאחר ואני תמיד אהבתי לכתוב, בתור ילדה זה היה סיפורים (מילאתי מחברת בסיפורים והיא אבדה לצערי במעבר דירה) ומגיל 13 לערך התחלתי בכתיבת יומנים.
בגיל 15 הצטרפו גם מכתבים שכתבתי לחברות ולידידים וכלמני אנשים במשך השנים.
עד היום יש לי ארכיון של כל אותם יומנים ומכתבים שבמהלך השנים גדל וגדל ושמור היום בכבוד רב (גיבוי לשנים של זיקנה).
לאחרונה מוצאת את עצמי מוסיפה לארכיון ה"ממשי" שלי גם כתיבה וירטואלית כמו פה למשל.

לפעמים אני אוהבת לשבת עם אחד היומנים או המכתבים שנצברו במהלך השנים ולקרוא, תמיד אני נזכרת בכל מני מחשבות שכבר שכחתי שחשבתי. לפעמים אני נדהמת לגלות כל מני דברים שרציתי לעצמי, כלמני חויות שכבר שכחתי מהם. מגלה את עצמי מחדש.
הנה עכשיו כשאני מוצאת את עצמי חולקת במרחב הוירטואלי את החויה הזו שנקראת פונדקאות אני יושבת ולידי הגיבוי הכתוב לזכרון הלקוי שלי, מה לא אעשה כדי להצמד לפרטים בצורה הכי מדוייקת שאני יכולה.

הדייט הראשון

אז אחרי שיחת טלפון מצויינת שנמשכה דקות ארוכות קבענו להפגש כמה ימים אח"כ.
וכמו בכל דייט ראשון , הייתה התלבטות איפה נפגשים, מה ללבוש, על מה מדברים ועוד...

הדייט נקבע לחמש אחה"צ באחד הימים שהילדים שלי היו אצל אבא שלהם, קבענו שאגיע אליהם לדירה שלהם (כך תהיה לנו פרטיות ולא נצטרך להתלחשש או למהר להתפנות), אחרי התלבטויות שכללו צוות יועצות תדמית (אמא שלי וחברה) הוחלט על לבוש יום יום בלי התגנדרנות מיותרת ו... יצאתי לדרך.
היו לי פרפרים בבטן יותר ממה שיש לי לפני דייטים עם מחזרים פוטנציאליים ואת הדרך העברתי בשיחת עידוד ותמיכה עם חברה.

מאחר ואני חתומה על חוזה שמגן על פרטיות של הזוג החביב ומאחר ולא ביקשתי את אישורם לחשוף את זהותם הוחלט בפה אחד (הפה שלי) לקרוא להם בשמות בדויים ואחריי מחשבה ארוכה נבחרו השמות עמי ותמי ;)

הגעתי לרחוב שהם גרים, חניתי, נשמתי עמוק, נשמתי עמוק שוב ופסעתי לכיוון ביתם.

ישבנו יחד אצלם בדירה משהו כמו שעתיים בערך, כשילדתם המתוקה זוחלת על הרצפה סביבנו, השיחה זרמה, הם הגישו קצת אוכל ובעיקר סיפרו לי על מסעם בעולם הפונדקאות. פונדקאות מהצד השני, הצד של המחפשים פונדקאית.
הפתיחות שבה הם סיפרו לי על ההריונות שכשלו, על ההמלצה של הרופאים לחפש פונדקאית, הזוגיות שראיתי לפניי, האימוץ שמאוד הרשים אותי ובכלל שני האנשים שפגשתי פשוט מצאו חן בעיניי והאמת, כבר שם ידעתי שזה זה, איתם אני רוצה לעבור את התהליך הזה.
תמי הכינה לי תיקיה ובה רשימה של הדרישות הרפואיות שהועדה דורשת ועוד טופס שמפרט את הסכומים והתנאים (ממש בכלליות) של ההסכם.
לפני שהלכתי הבייתה קבענו לקחת כמה ימים ולחשוב על העניין למרות שכבר היה לי ברור שהכימיה הדדית.
בדרך אני זוכרת שניסיתי לחשוב אם יש משהו שאני מפספסת, הריי לא יכול להיות שישר הזוג הראשון יהיה בדיוק מה שרציתי, אבל לא ממש הצלחתי למצוא.
אחרי יומיים בבוקר כבר הלכתי לעשות את בדיקות הדם הראשונות שלי ותכננתי לחזור אליהם. תמי השיגה אותי וצלצלה אליי, הודעתי לה שמבחינתי אפשר להתחיל וכך יצאנו לדרך.

דרוש זוג

אז כבר סיפרתי למה רציתי להיות פונדקאית, עכשיו אני אתחיל לספר על הדרך לפונדקאות.
יש שתי דרכים לעבור הליך פונדקאי (לפחות בארץ...)
אחת היא דרך מרכז ליווי שם יהיה מי שידאג לשדך לך את הזוג שצריך פונדקאית, ימצא לך עו"ד, ידאגו שתביאי את כל המסמכים הרצויים ויקבעו עבורך פגישות אצל כל מי שצריך בדרך הארוכה לקבלת האישור.
ממה שאני שמעתי המרכזים גם מלויים את השלישיה בהמשך הדרך אם צצות בעיות או מחלוקות בין ההורים המיועדים והפונדקאית שלהם. ואפילו לפעמים מגיעים ללידה.
הדרך השניה היא למצוא לבד זוג ולעבור את התהליך ללא הליוי של מרכז כלשהו.
מה ההבדל?
מצד הפונדקאית ההבדל הוא בין לעבור את הכל כשמישהו מחזיק לך את היד לבין לעבור את התהליך בכוחות עצמך ואם התמיכה שאת מארגנת לך.
מצד ההורים (ממה ששמעתי ואל תתפסו אותי במילה) הוא תוספת של עמלה מסויימת שמשולמת עבור מרכז הליווי וכמובן שגם הם זוכים לליוי בזמן התהליך.
אני תמיד אהבתי לעשות דברים בדרך שלי וכך כמובן גם היה הפעם... החלטתי לעבור את ההליך ללא מרכז ליווי.
אז איך מוצאים זוג?
כמו רוב הדברים האחרים בפונדקאות אנחנו הפונקאיות נמצאות ביתרון מסויים מול ההורים.
יש הרבה יותר זוגות שזקוקים לפונדקאיות מנשים שרוצות להיות פונדקאיות, מה שמאפשר לנו לבחור ולמצוא הרבה יותר מהר מהצד השני.
כשהחלטתי שזהו אני רוצה לקפוץ למיים פרסמתי מודעה באתר דוקטורס ומהר מאוד התחילו להגיע פניות, נבהלתי והחלטתי לקחת קצת זמן לחשוב על זה.
אחרי כמה שבועות כשהרעיון הבשיל עוד קצת פרסמתי שוב הודעה ושוב הגיעו פניות.
אני זוכרת את הרגע הזה, ישבתי על המיטה שלי עם המחשב הנייד עליי וקראתי את הפניות שקיבלתי ורשמתי לי את מספרי הטלפון של אותם אנשים שפנו אליי ועכשיו בידיים שלי היתה ההחלטה למי לפנות. למי להציע את האפשרות הזו.
רוב הפניות היו מלאות רגש, חלקם סיפרו על תהליך ארוך של הריונות כושלים שהוביל להחלטה לחפש פונדקאית.
מכתב אחד היה פשוט וללא תיאורים מרגשים... שלום קוראים לנו..... ו..... (צריכה למצוא להם שם בדיוני) אנחנו גרים ב... ומחפשים פונדקאית.
מה שתפס את עיניי היה מקום המגורים שהיה קרוב אליי והעובדה שלא הרגשתי שכל עול בעיות הפוריות שלהם רובץ על כתפיי.
סגרתי את הדלת בחדר, נשמתי עמוק וצלצלתי.
בצד השני ענתה לי אישה נחמדה, השיחה זרמה כהילו הכרנו כבר שנים, ברקע שמעתי קולות של תינוקת (הם אימצו כמה חודשים לפניי כן) וקבענו דייט.
הייתי מאוד נרגשת בסיום השיחה והחלטתי שאני לא פונה לזוג נוסף כי אני לא רוצה לבחור בין שני זוגות.
אחכה לפגישה איתם ואח"כ אם לא תהיה כימיה אני אמשיך הלאה ואחפש זוג אחר.

בקרוב אצלכם (:

לפני חמש שנים קראתי בהדיקות את סיפורה של אישה שהייתה פונדקאית. היא כתבה כל כך יפה וסיפרה על התהליך המופלא הזה שהיא עוברת כאישה שהרתה את תינוקו של זוג שאניו יכול להביא ילד בדרך אחרת.
האמת שבאותו רגע שקראתי לראשונה את הסיפור שלה לא הבנתי למה אין יותר נשים שעוברות את התהליך הזה ונותנות משהו מעצמן למען אלו שצריכים את עזרתן.
כמו כל נושא שמעניין אותי גם בנושא הזה ערכתי תחקיר וגיליתי מה צריכה לעשות אישה שרוצה להיות פונדקאית.
הדרישה הראשונה היא לא להיות נשואה ופה נכשלתי, הייתי אז נשואה ולכן העניין נשאר בגדר משהוא שהייתי שמחה לעשות אילו הייתי מתאימה.
עברו שנים והתגרשתי אבל בסערת החיים העניין נשכח עד ש... חברה סיפרה לי שהיא רוצה להיות פונדקאית.
שוב עשיתי בירור מהן הדרישות וגיליתי שאני מתאימה. מצויין, אז מה עושים, איך מתחילים...
הדבר הראשון שאני צריכה זה זוג הורים (: