איזה תענוג לשכב על הבטן ולכתוב במחשב... בעוד חודש כבר לא אוכל לעשות את זה, מניסיון קודם אני זוכרת שהציק לי לשכב על הבטן כבר בשלבים ממש מוקדמים הרגשה כאילו אני מנסה לשכב על כדור.מחר תמי ועמי באים לביקור... יהיה נחמד.
זו הפעם הראשונה שאנחנו נפגשים מאז שנודע לנו על ההיריון, אני תמיד שמחה לפגוש אותם ואני מניחה שעבורם יש לביקור הפעם משמעות אקסטרא. מסכנים חתיכת נסיעה מצפה להם, אני גרה רחחחחחוק מהכל.
בצהריים בזמן שחיפשתי כל מני שטויות ומחשבונים להוסיף לבלוג חשבתי שבעצם הסיבה שבגללה התחלתי לכתוב היא כדי לתת הזדמנות לעוד נשים שחושבות להיות פונדקאיות או נמצאות בתהליך בשלב קצת פחות מתקדם ממני הצצה על "איך זה" להיות פונדקאית מנקודת מבט אישית... שיחת בנות כזו. משהוא שהיה לי קצת חסר.
אז הנה קצת פרטים טכניים שנדמה לי שלא כתבתי בבירור.
לאחר שזכינו אני והזוג הנפלא שלי לחתום מול הועדה על החוזה לנשיאת עוברים קבענו דייט ראשון לפתיחת תיק בבית החולים. בדיקה גינקולוגית שגרתית (שוב), שיחת הכרות עם הרופא המטפל וקבלת "פרוטוקול".
פרוטוקול הוא למעשה תוכנית טיפול שבה מחליטים מתי איך וכמה הורמונים זוכות שתינו לקבל.
מאחר וכל השאיבות + לחץ שיבשו לשתינו את המחזור אני קיבלתי גלולות למניעת הריון שהייתי צריכה להפסיק לקחת יומיים לפני תאריך הוסת הצפוי של תמי.
לתמי הייתה סדרה של זריקות ובדיקות דם שהיא עשתה, יש לי זכרון של נעל אז עדיף שלא אפרט משהוא שאני לא זוכרת בדיוק מספק.
ביום השלישי לוסת התחלתי לקחת כדורים של הורמונים, ביום העשירי עשיתי בדיקת דם ואולטרסאונד לבדיקת עובי רירית. בינתיים תמי כבר הייתה מוכנה לשאיבה (אצלה דברים קורים מהר) ואני זכיתי להתחיל את הטיפול בנרות (וגינאלי למי שתהה בעניין) שלוש פעמים ביום.
מודה הנרות האלו הן פיכס אבל עכשיו אחרי וותק של חודש וחצי איתן אני לא מתרגשת וזה ממש חלק מהשגרה.
מאחר ומדובר בתהליך שלא נוצר באופן טבעי אלא בהתערבות רפואית זוכה הפונדקאית לקבל תמיכה הורמונלית שאמורה לבלבל את הגוף ולזייף הריון.
אז יומיים שלושה אחרי השאיבה (תלוי בהתפתחות העובר) ההחזרה.
מרגש מאוד מבחינה רגשית, הליך מאוד פשוט מבחינה רפואית.
כאן אני חייבת לעצור ולספר שאפשר היה לראות שכל הצוות בבית החולים, מזכירות, אחיות, רופאים, מרדימים... ממש כולם היו נורא נרגשים וזה הוסיף עוד להרגשה שבאמת מדובר במשהו מיוחד.
ביומיים שאחרי ההחזרה אני אמורה לקחת דברים באיזי להשתדל לנוח.
בפעם הראשונה ממש נסחפנו, הילדים ואמא שלי לא נתנו לי להרים כוס.
בפעם השנייה נמנעתי מלהרים דברים כבדים אבל לא הייתה שוב ההיסחפות המטורפת שהייתה בפעם הראשונה.
את כל הכדורים והנרות ממשיכים לקחת עד לבדיקת ההיריון ואז ממשיכים בהתאם להוראות בית החולים.
תוצאה בטא מעל 10 היא חיובית. בניסיון הראשון יצא קטן מ-2 ואני התאכזבתי ובניסיון השני יצא 165.
אחרי ההחזרה הראשונה שלא הצליחה הפסקתי מייד את הטיפול ההורמונאלי, תמי הלכה לקבל פרוטוקול חדש וחזרנו על רצף הטיפול, גלולות- וסת- הורמונים- בדיקות- החזרה....
לאחר ההצלחה של הניסיון השני הודיעו לי להמשיך עם הכדורים ונרות עד שבוע 9 ולחזור על בדיקת הדם כעבור יומיים.
ממש לא הופתעתי שלאחר יומיים עדיין התוצאה הייתה חיובית (355) ושבוע הבא אני צריכה לחזור שוב על הבדיקה.
מאחר ובשבילי הנסיעה לבית החולים שבו אנחנו מטופלות לוקחת בערך שלוש שעות את בדיקות הדם והאולטרסאונד אני עושה בקופת החולים שלי ושולחת לבית החולים בפקס.
אילו היה מדובר במרחק נסיעה סביר הייתי צריכה להגיע לבית החולים לעבור גם את בדיקות הדם והאולטרסאונד.
בינתיים אני עדיין לא ממש מרגישה בהריון.
זה תענוג לשמוע כמה תמי ועמי מתרגשים. סוף סוף אני מבינה מה ההבדל בין הריון שלי להריון פונדקאי.
מאז שנודע לי שאני בהריון אין בי את ההתרגשות המסחררת של איזה כיף יהיה לי תינוק ואני כבר מחכה שהוא יגיע.
מה שכן לפני כל פעולה שלי אני חושבת פעמיים ושלוש ונזהרת יותר ממה שהייתי נזהרת אם היה מדובר בילד שלי.
האחריות, לשמור על ילד שהוריו עברו כל כך הרבה כדי לזכות בו, ילד שהוא לא שלי, זה ההבדל.
באיזה שהוא מקום נראה לי שלתמי היה יותר קל להתמודד עם התשובה השלילית מאשר עם החיובית... כאילו מתוך הרגל לחכות להריון שמי יודע מתי יגיע, הרגל שפתאום צריך להשתנות ללחכות לתינוק שידוע מתי יבוא.
בסוף החודש בדיקת אולטרסאונד הראשונה- דופק!!
הרבה אנשים שיודעים על ההריון שלי מגיעים בשלב כלשהוא של השיחה לשאלה שנראית לי הכי מוזרה: הם נודניקים (ההורים)?
