שמתי לי פודרה, צבעתי ריסים...

לא, האמת לא שמתי פודרה אני עדיין בפיג'מה... אבל למי אכפת.
קמת מרוצה מזה שזהו היום היום האחרון שלי בבית בהריון, מחר נוסעים דרומה.
כבר יש לי קוצים בת.... ואני כבר מוכנה נפשית לנסיעה, מתכננת את המקלחת החמה +חפיפת ראש מחר בבוקר, את האריזה של התיק (אולי עוד היום) צריכה להחליט אם לקחת את המחשב, סריגה.. ספר...
שחכתי לתאם עם מישהוא שיאכילו את החתולים... בקיצור, יש מה לעשות.
אחרי כל החודשים שלקח לי להפנים שאני בהריון, נדמה לי שזה קרה רק בחודש שמיני קשה לי לדמיין את עצמי לא בהריון.
פתאום אני אלך בלי להתנשף אחרי שני מטר, פתאום לקום מהמיטה לא יהיה מבצע כיבוש אנטבה, לגרוב גרביים כבר לא יהיה משימה שצריך להתכונן לקראתה.
אבל אני גם אצטרך להתחיל לחיות את החיים שלי.
מי היה מאמין שהיום כל היום היה לי חשק נוראי לנקות טוב טוב ממש לקרצף את הבית.
אל תגלו לאף אחד כי זה בטח יעבור לי מהר אבל אני ממש מתגעגעת לימים האלו של שטיפת רצפה וקירצוף אסלות, החלפת סדינים.
זה לא שהבית מטונף, ממש לא אמא שלי פה והוא מצוחצח ומבריק ברמות שאין לי סיכוי להתקרב אליהן גם אם כל היום הייתי רק מנקה. יכולות הנקיון שלי לא מתקרבות לקרסוליים שלה ובכ"ז דווקא בגלל שכל כך מסודר כל הזמן אני מתגעגעת לסדר המבולגן שלי.

וכל הנאמר פה זה לפני שאני חושבת על זה שביום חמישי אני הולכת לסבול מכאבים איומים... טוב מספיק אולי עדיף שאני אלך לנקות אבק בחדר שלי...