הרגע הגדול שלו חיכינו כל כך

רביעי בבוקר

כרגיל בשבוע האחרון צירים חלשים ולא סדירים מלווים בבריקסטונים, אני כבר לא מתזמנת כי התייאשתי מלצפות שמשהוא יצא מהם.

השתדלתי לא לקום מוקדם (כבר שיגרה), הכנתי תיק, בדקתי אימיילים, סיימתי את כל הדברים הקטנים שנשארו לי לעשות וחיכיתי... הפעם הזמן לא זז ועד שהילדים חזרו מבית הספר פשוט ישבנו על קוצים בהמתנה.

רבע לארבע אני הילדים ואמא שלי יוצאים לדרך, החתולים נשארו בחוץ והדג בביביסיטר אצל השכנים.

ביקרנו אצל סבתא שלי ואח"כ העברנו את הילדים לאבא שלהם לסוף השבוע.

בדרך לחברה שאצלה ישנו בלילה עצרנו באסא לסטייק, פחדתי שאני אשלם ביוקר למחרת על הסטייק הזה אבל לא עמדתי בפיתוי.
עד שתיים וחצי בלילה עוד הסתובבתי במיטה מצד לצד.
אני מאוד מרובעת ואוהבת לישון במיטה שלי, חוצמזה הצירים והמחשבות על הלידה לא תרמו.
כמובן שמרגע שנרדמתי קמתי כל שעה, במחשבה לאחור כנראה שגם אלו היו צירים שהעירו אותי.



חמישי בבוקר

תכננו לקום בשמונה ואני כבר משש וחצי ערה.
עברו המון שנים מאז שיצא לי לישון בדירה כשאני שומעת את שיגרת הבוקר של השכנים מלמעלה.
צעדים של אמא בנעלי עקב, צעדים של ילד ועוד אחד והזמן לא זז.
שמונה סוף סוף הגיע, התארגנו, לקחנו תיקים ויצאנו לבית החולים.
להפתעתי כל הבוקר היו צירים חלשים אבל סדירים בהפרש של רבע שעה.
בדרך כבר התקשרה קארן המיילדת שהיא ממש לגמרי במקרה אמא של החברה של אחי ושאלה מתי נגיע.
כשהגענו בקבלה כבר ידעו לצפות לנו וככה גם במיון יולדות.
הכניסו אותי לבדיקה ונמצא שכבר יש פתיחה של 1 אבל הלידה עדיין יכולה לקחת שעות ואפילו ימים.
הרופא שאל מה התוכניות שלי (יש מסיבה פיצוץ שתכננת לפקוד בערב... תוכניות?!?!) והחלטנו על בקיעת מיים.
צלצלנו לתמי לעדכן ועברנו לחדר לידה.
כשהגענו לחדר לידה הרופא ביקש לחכות לתמי כי הוא רצה לעדכן גם אותה בתהליך.
כשתמי הגיע היא נתנה אור ירוק והרופא ביצע פקיעת קרומים מה שהתחיל זרם של מי שפיר שזרם בגלים עד לסוף הלידה.
עכשיו רק צריך להעביר את הזמן, לראות אודטה ולחשוב על זה שלא אכלתי ואני רעבה.נראה לי שהדבר היחיד שדיברתי עליו זה שאני רעבה ומה אני יכולה לאכול ומתי.
קארן אישרה שאני דווקא כן יכולה לאכול (אחרי שוידאה שאני לא מאלו שמקיאות בלידה) והעגבניה שליוותה את הסנדויץ חזרה והופיע עוד שעתיים כצרבת איומה עם כל ציר שהיה.
חיכינו שעה שבה הצירים התחזקו קצת אבל אז לאט לאט נחלשו וקיבלתי עירוי עם פיטוצין.בנתיים נבדקתי שוב ובקושי הייתה פתיחה של שלוש אצבעות. הרופא שבקע את מי השפיר הבטיח שאחרי האפידולראל תוך שלוש שעות אני יולדת, קצת היו לי ספקות בנושא לאור הנסיונות שלי בעבר וקוויתי שלפחות עד הלילה זה יקרה.
הדבר שהכי הכי מפחיד אותי בלידה זה זריקת האפידוראל, לא בגלל הסיכונים אלא בגלל הכאב.
יש לי פחד מזריקות ורק המחשבה שמחדירים לי צינורית בעמוד השידרה עושה לי רעעעע.
ולכן כרגיל ניסיתי להתעלם מהכאב ולהחזיק מעמד כמה שיותר לפני האפידוראל, באיזה שהוא שלב החלטתי שעדיף לעבור את מכשול הפחד לפני שכאב הצירים יהיה בלתי נסבל.
תמי ואמא שלי נשלחו להסתובב בחוץ, המרדים הגיע ואיתי נשארה בחדר רק קארן.
אני כבר מראש הודעתי לקארן שעבורי זה החלק הכי מפחיד בלידה שאני בטח אתחיל לבכות לה.
ניסיתי להיות אמיצה ולקחת הכל באיזי וזה באמת עבד מצויין עד שהרגשתי את הזריקה הראשונה שמרדימה את המקום לפני האפידוארל וישר הרגשתי את הדמעות מתחילות לחנוק אותי.... הרופא ניסה להכניס את האפידוראל ולא הצליח ולבסוף התייאש והתחיל מחדש כמה סנטימטרים גבוהה יותר.
הסבלנות שלי כבר ממש נגמרה, התחלתי לבכות ונחנקתי, כאב לי הגוף מהתנוחה המשונה הזו שצריך לשבת בה, פה ושם היו צירים, המרדים עדיין דקר ונלחם כדי להכניס את האפידוראל ואני כבר חיכיתי לרגע שזה יגמר.

כשעבר הנצח הזה והתחלתי להרגיש את ההשפעה של האפידוראל הגיע סוף סוף ההקלה, רק הידיעה שעברתי את החלק שהכי הפחיד אותי הקלה עליי מאוד.

הדהים אותי כמה מהר זה עבד, תוך כמה דקות הכאב של הצירים הפך ממשהוא על גבול הבלתי נסבל למשהוא שהרגשתי שקורה אבל היה נסבל. תמי ואמא שלי חזרו לחדר ואני חיכיתי לראות אם ההבטחה של הרופא שתוך שלוש שעות מהאפידוראל אני אלד תתגשם. ב2:30 התחלנו את האפידוראל ואני סופרת...

באיזה שהוא שלב הגיע האב הנרגש, הוא הספיק לעשות נסיעה לצורך עבודה לחיפה באותו בוקר והגיע בזמן כדי להיות איתנו עוד בשלב הצירים.

כל כמה זמן הגיע המרדים לוודא שהכל בסדר ובערך שעה וחצי אחרי שהתחיל האפידוראל אמרתי לו שנראה לי שההשפעה עוברת כי אני מתחילה להרגיש כאב, המרדים הסביר שאת צירי הלחץ אני ארגיש ולזה האפידוראל לא יכול לעזור לגמריי.
בנתיים התחלתי להרגיש לחץ כאילו הראש של התינוק נמצא כבר בתעלת הלידה וביקשתי שיבדקו מה קורה.

הגיע המיילדת שהייתה אחראית עליי וקארן ובזמן שאני מתפעלת מזה שאני כמעט לא מרגישה את הבדיקה שלהן הן לחצו על הבטן ופשוט דחפו את העובר למטה ומפתיחה של 4 הגענו לפתיחה של 9 כשהן מציינות שעוד קצת ואני יולדת... אני התחלתי לדאוג שכולם מחוץ לחדר ומה יהיה אם התינוק יצא וההורים שלו יפסידו את הלידה.

הפסקה בלחיצות, כל השותפים הוכנסו לחדר וקארן הלכה לארגן את כל מה שצריך לכבוד התינוק ואני מרגישה את צירי הלחץ מגיעים ועל המוניטור רואים את המספרים משתוללים וטסים מעשרים לתשעים-מאה תוך שניות...
קארן הגיע, הציצה שוב ועמי התלבט איפה להסתתר כדי לאפשר לי פרטיות ומצד שני לא רצינו שהוא יצא. דווקא לאמא שלי היה פתרון יצירתי והיא שלחה אותו לשבת בחדר הרחצה הצמוד בחדר כשלמעשה הוא שומע והדלת הפתוחה היא מול עמדת התינוק.

בניצוחה של קארן התחלתי ללחוץ והדבר שנראה לאמא שלי ולתמי מוזר היה שיותר ממה שהייתי מוטרדת מהכאב הייתי מוטרדת מזה שאין לי כמעט כוח ללחוץ ושאני פדלאה.
המוניטור כבר בקושי היה מחובר וקארן נתנה לי להודיע מתי ציר ומתי אני מוכנה ללחוץ ברגע שהתחלתי אני לבצע את התפקיד שלי היא רק אמרה כמה עוד ללחוץ ואם להפסיק וככה זה נמשך אולי עשר דקות רבע שעה כשאחרי כל ציר אני מרגישה איך הראש שלו מתקדם עוד ועוד ואיך אני מתחילה להזיע מהמאמץ כשמצד שני אני מרגישה כאילו אני בכלל לא מצליחה ללחוץ וסתם שוכבת לי שם במיטה עושה כאילו.
אז היה ציר שהרגשתי שזהו הפעם אני צריכה לחיצה חזקה ואני אחריי ואחרי מאמץ גדול באמת הוא היה בחוץ.
שקט, שקט אמא שלי אמרה לתמי שתבוא לתינוק ואני מחכה לשמוע בכי, ציוץ משהו והחוצפן שותק. התרוממתי קצת וראיתי אותו מזיז ידיים ואז מתחיל לבכות ונשכבתי חזרה ומרוצה.
אני סיפקתי סחורה במצב טוב, לא שבור או מקולקל ויודע לבכות.
מסתבר (את זה גיליתי אתמול) שתמי חתכה לו את חבל הטבור, קארן עטפה אותו ונתנה אותו לתמי... היה נדמה לי שתמי קצת לא בטוחה איך להחזיק את החבילה הקטנה והשברירית ששמו לה בידיים וככה כמו על ביצים היא הלכה לאבא הנרגש להראות לו את הבחורצ'יק.
בנתיים חיכינו, תמי באה אליי נרגשת לחיבוק ונשיקה ואני שלחתי אותה לבן שלה שתהיה איתו. מבחינתי זה היה הרגע שלהם להיות איתו סופסוף.
בנתיים קארן ניסתה להוציא את השיליה שהתעקשה לא לצאת. חיכינו ועוד נסיון, עדיין כלום. רק בנסיון הרביעי השיליה הסכימה לצאת וקארן עשתה לנו שיעור אנטומה וסרקה את השליה טוב טוב לראות שהיא נראית שלמה והכל בסדר.
בין נסיון לנסיון רציתי לשמוע כמה שוקל הקטנציק שהיה נראה לי ממש לא גדול אחרי כל ההערכות המשקל והחשש שיהיה לו ראש של חייזר. 3,160 ק"ג עם ראש פרופורציונאלי לחלוטין. מחשבה שנייה שהייתה לי זה שהרופא שיקר כי התינוק נולד שעתיים וחצי אחרי האפידוראל... באמת חוצפה. ושנגמרו כל המחשבות על הלידה חזרה המחשבה שליוותה אותי מהבוקר, אז מה אוכלים? ומתי?
מסתבר שמחלקת לידה עבדה קשה מאוד באותו יום ושכל העולם הגיע ללדת יחד איתנו ולכן כמה דקות אחרי יציאת השיליה פינו אותנו איש איש לדרכו. אני לחדר התאוששות, תמי לאישפוז ביולדות והתינוק לתינוקיה. לעמי נתנו לבחור עם מי הוא הולך.
הדבר הראשון שביקשתי בחדר ההתאוששות היה מרשם לכדורים שימנעו ממני להפוך לרפת תעשיתית תוך חצי יום ועמי נשלח לקנות את הכדורים וחבילת אופטלגין. עמי חזר עם כל הכדורים למינהם ומאפה, אני לא יודעת מה שימח אותי יותר התרופות או האוכל.
אחרי שעתיים נשלחתי לחדר בליווי נשיאותי (שתי סניטריות+קארן+אמא שלי) שם התקבלתי על ידי עוד שתיים או שלוש מצוות מחלקת נשים והיה נדמה לי שבחדר אין מספיק מקום לכולם.קארן הודיעה שאני פונדקאית וציינה את מה שגרם לכולן לתקוע בי מבט מוזר שהלידה הייתה טבעית ולא קיסרי מבחירה שלי.
אני יודעת זה נשמע מצד אחת כל כך מוזר שבחרתי לבלות שעות עם צירים ולא לגמור את זה בחצי שעה תחת הרדמה ומצד שני לא ברור לי אם הצוות העריך את העניין או היה מזועזע.
אמא שלי נשארה עוד קצת ולפני שהלכה עשתה חילופי משמרות עם עמי ותמי שבאו לבקר. אחרי שעה בערך תמי ועמי הלכו כבר היה עשר בלילה, כיבו את האור ואני תכננתי לישון (כולם טענו שאני נראית עייפה... מוזר)
נשכבתי על הצד, הרגליים כמעט לגמריי התעוררו מהאפידוראל, כמעט על הבטן וכלום לא מציק או כואב.
חיכיתי להרדם וזה לא קרה, הרגשתי שהשלפוחית שלי מתפוצצת ושחם לי נורא. קראתי לאחות לשאול אם אני יכולה לקום לשירותים, היא שאלה מתי ילדתי הסתכלה בשעון ואמרה לא! הביא לי סיר ויצאה מהחדר.
שוב סיר, אין ברירה, הרגשתי כאילו מפליי הניאגרה נשפכים ממני, כמה שתן יכול לייצר בן אדם אחד כבר לא היה נעים מהאחות ומצד שני יש עוד שעה עד שמותר לי לקום אז עדין לשחרר.
האחות כיבתה את האור והלכה ואני נזכרתי ששחכתי לבקש שתסגור את החימום... לא נורא לא נתכסה.
12 בלילה נכנסת אחות למדוד לחץ דם ולשאול אם אני רוצה לקום לשרותים או להתקלח (עברו 6 שעות מהלידה מותר לקום) קפצתי בהתלהבות בטח. כשקמתי מהשרותים הרגשתי שאני בקושי עומדת על הרגליים והבנתי שהמקלחת תחכה לבוקר.
בלילה התחילו ההתכווצוית של הרחם, אני כבר מראש לקחתי אופטלגין אבל עדיין הרגשתי כאבים חזקים שהעירו אותי כל חצי שעה שעה. בבוקר כבר הרגשתי סוף סוף מספיק יציבה כדי להתקלח.עמי ותמי היו בדרך עם קפה ובקשתי שיחכו בחדר למקרה שרק נדמה לי שאני יציבה ואמצא את עצמי על הרצפה.
קצת יותר מאוחר הלכתי לראות את הבחורציק.
היה מוזר להגיע לתינוקיה כשבדיוק שעת ההאכלה ושיירה של יולדות שנראה שרובן עברו לידה הרבה יותר קשה ממני דוחפות עגלת פלסטיק לחדרים שלהן, בסוף הפרוזדור עומד שומר ומשווה בין הצמידונים שלהן לשל התינוקות.
ידעתי שתמי ועמי אמורים גם הם להיות איפהשהו שם הצצתי לחדר והם לא היו, צלצלתי לתמי והיא אמרה שעוד רגע היא שם אז נכנסתי לחפש אותו בנתיים.בעגלה הראשונה שכב הצוצי'יק איך שהתקרבתי אליו הגיע אחות ונעצה בי מבט חשדן שאלה מה אני עושה שם. אמרתי שבאתי לראות את מי ילדתי אתמול והיא שאלה אם אני אמא שלו, עניתי שלא אני הפונדקאית ושאמא שלו בדרך.
היא הפשיטה אותו כדי לבדוק את החיתול וראתה שהצוציק מאובזר בסטים כפולים של צמידונים (שלי ושל אמא) ושככל הנראה אני לא גנבת תינוקות שמנסה לשדוד ילדים במשמרת שלה.
בנתיים הגיע תמי והאחות התפנתה אליה להסביר לה כלמני דברים ואני ועמי שגם הגיע נשארנו בצד לא להפריע.
הרבר הראשון ששמתי לב זה כמה שצוציק דומה לאבא שלו וכמה שהוא קטנציק יחסית לכמה שמנמנים שהיו שם (מודה, הייתה שניה של יסורי מצפון שהוא לא מספיק שמן).
יצאנו שלושתינו לכיוון החדר ובכניסה תמי נדרשה להראות צמידונים לשומר, היא נאבקה עם החולצה של התינוק ודווקא יצא הצמידון שלי, ולכן הפנתה את השומר לראות שלי יש צמידון תואם. הוא נראה ממש לא מרוצה הביט בי בתמי ובעמי במבט רצחני.
תמי אמרה שאני פונדקאית ושיש לו סט צמידים כפול והשומר שעדיין לא נראה מרוצה רטן ואמר שצריך לעדכן אותו שיש פה תינוק מפונדקאות (סליחה טעות תירה בנו עכשיו ונגמור עניין).
למורת רוחו אחרי הרצאה על אנשים שלוקחים תינוקות של אחרים ועל האחריות העצומה שיש עליו הוא שחרר אותנו והלכנו לחדר.
ישבנו קצת בחדר, להתפעל מהתינוק ואחרי כמה דקות יצאתי לחפש את אמא שלי שבנתיים הגיע לבית החולים.
בנתיים גילנו שפקידת הסעד כבר הגיע לבית החולים וזכינו לחתום על ערמת הטפסים שלה. אני ויתרתי על התינוק (אפשר לחשוב שמתישהו הוא היה שלי) ועמי ותמי הסכימו לקבל אותו (באמת מזל).
ואז כל מה שנשאר זה לחכות. בבדיקת הבוקר ביקש הרופא שבדק אותי שאשאר 24 שעות אחרי הלידה, שאלתי אם ארבע זה מספיק והוא אישר. אז חיכינו וחיכינו ובסוף קיבלנו אישור לברוח בשלוש.
את הלילה הזה כבר ישנתי במיטה שלי, לא על הבטן כמו שחלמתי חודשים אלא מכורבלת כמו כדור כי היה פשוט קפוא. לא קמתי כל חצי שעה לשרותים. היה ממש קל להסתובב מצד לצד... תענוג.