בפוסט הקודם כתבתי על יום הלידה עצמו וקצת פחות נכנסתי לצד הרגשי ואחרי שהשקעתי באמת המון זמן והמוווווון מילים נראה לי שצריך לכתוב פוסט נפרד לצד הרגשי שבכל העניין.כשהתחלתי לכתוב את הבלוג אחת הסיבות הייתה שכשאני חיפשתי מידע על פונדקאות רציתי לשמוע בעיקר על איך זה מרגיש. הסברים טכניים מה לעשות מצאתי אבל היה חסר לי הרגש. לכן אני מתייחסת לעניין בנפרד.
עכשיו כשאני אחרי, כבר לא פונדקאית, כבר לא בהריון אני מנסה לחשוב איך זה להיות פונדקאית והתשובה ממש לא פשוטה. כמו כל דבר בחיים אצל כל אישה התחושה שונה ולכן אני יכולה לספר רק על עצמי ונראה לי שבאיזה אופן מופלא הכל יצא טוב.
אחת הסיבות שהרגשתי שאני מסוגלת להיות פונדקאית הייתה העובדה שלאחר כל הלידות שלי הרגשתי שאני צריכה להכיר את התינוק מחדש עבורי ההריון הוא לא מה שגרם לי לקשר עם התינוק אלא הגידול שלו. סיבה נוספת הייתה שרציתי שכשאהיה בת 90 ומה שישאר לי לעשות בחיים זה לחשוב עליהם אדע שעשיתי משהוא טוב באמת בשביל מישהו אחר (רציתי להגיד לא אגואיסטי אבל זו סיבה אגואיסטית). פעם אנשים נלחמו על חייהם, נאבקו על האמונות שלהם ואני מרגישה שאני חייה חיים טובים ומרופדים ושהפונדקאות הייתה הזדמנות לתת משהוא שהוא מעבר לסטנדרטי....
לשמחתי היום קצת יותר משבוע אחרי הלידה אני יכולה לסכם שעברתי את הסיפור הזה ללא משקעים נפשיים, אין דבר שמשמח אותי יותר בימים אלו מלשמוע את תמי ועמי מספרים על חייהם החדשים עם התינוק, לטוב ולרע.
אחת הסיבות שאני חושבת שההריון עבר עלי בקלות היא התמיכה שהייתה לי, אם זה כל הסביבה שבה אני חייה החל מהמורות של הילדים, המוכר בסופר, השכנים והחברים ועד המשפחה שקיבלה והבינה והתנהגה כהילו ההיריון הזה הוא הדבר הכי טבעי שיש.
הבן שלי הגדול שעזר לי המון, אמא שלי שכבר שלושה שבועות גרה אצלי על בסיס יום יומי ובמהלך ההריון עזרה כמה שהיה צריך כשביקשתי וגם כשלא ביקשתי.
הזוג שלו ילדתי שתמיד נתן לי הרגשה שקודם אני ושהדעה שלי חשובה.
בקיצור תמיכה תמיכה תמיכה!!!
עוד דבר שחשוב לזכור זה שיש סוף לכל הריון. אם הייתי אומרת את זה לעצמי לפני שבועיים הייתי נותנת לי סטירה, זה נשמע נדוש וסתם מרגיז אבל זה נכון. בכל פעם שהיה לי קשה ומתיש חשבתי לעצמי שאוטוטו זה נגמר ואני אוכל לישון לילה רצוף ואם בא לי אז על הבטן. לא יהיה לי תינוק להניק, לא השקמה בכל 3-4 שעות, בלי להחליף חיתולים, בלי בכי מגזים.... שלווה.
יש לי חברה שצריכה ללדת השבוע, היא עייפה מההריון ונראה לי שמאוד מקנאה בי שאני מתאוששת מהלידה בשקט.
אבל כבר שמעתי על פונדקאיות שהיה להן קשה ההתמודדות אחרי הלידה ולשם כך חשוב לזכור שבחוזה הפונדקאות יש סכום מכובד של כסף שמיועד לטיפול פסיכולוגי שניתן להשתמש בו עד חצי שנה אחרי הלידה. אני ממליצה לא לחכות במקרה שיש אפילו ספק קל או רגשות מבולבלים.
בנתיים אני עוד נמצאת עמוק עמוק בתוך עולם הפונדקאות אבל אני מניחה שברגע שאחזור לעבוד ושהגוף יתאושש אני אתרחק לאט לאט מהנושא עד שזה יהיה עוד משהוא שעשיתי פעם.
שאלת מליון הדולר, האם אני אעשה עוד פונדקאות?
לא יודעת... אני מניחה שזה תלוי אם אהיה עם בן זוג ודעתו בנושא, מה יהיה מצבי מבחינת מגורים (בבניה לפני או אחרי).... בקיצור, לא יודעת (:
נטלי, היה מרתק ומרגש לעבור איתך את ההריון הזה כקוראת מהצד. אני חושבת שהצד הרגשי היה בכל פוסט, לפעמים בין השורות, אבל תמיד היה.
השבמחקמגיע לך מזל טוב (וגם לעמי ותמי) והרבה הערכה על ההחלטה והמעשה.
אני מקווה שתמשיכי לכתוב גם אחרי. תהני בחופשה הקצרה.
אני עדיין כאן, לא זזה לשום מקום,
השבמחקתודה על הברכות ממקור מוסמך אני יודעת שתמי קוראת פה אז הם יקבלו ישירות את הברכות
(:
נטלי, שמחה מאוד לשמוע שאת בסדר, ושממשיכה כמו במשך כל ההריון, לראות את הדברים עם שתי רגליים על הקרקע. אני חושבת שזאת התכונה החשובה שמאפשרת לעבור תהליך מורכב כל כך של פונדקאות. הבלוג שלך מרתק מבחינתי, היות שאני ובן זוגי זקוקים לעזרתה של פונדקאית ונמצאים יחד איתה ממש לקראת כניסה להריון. הדבר שכנראה הכי הדאיג אותי מהתחלה ועדיין, הוא אם ומה המחיר הנפשי שתשלם האשה היקרה שהחליטה לעשות את זה איתנו. אני חייבת להגיד שהקריאה בבלוג שלך מרגיעה אותי בעניין הזה ואני מחכה לכל פוסט בכליון עיניים. אז מזל טוב על סיומו של הפרק הזה הפיזי, חזקי ואמצי. את נהדרת ואני מקווה לקרוא עוד על מעללייך וגלגולייך כאן. להת'
השבמחקאני כל כך שמחה לשמוע שהכתיבה שלי עזרה אפילו אם זה קצת להרגיע (:
השבמחק