שקט בבית (הכל זמני) הבנים הגדולים יצאו לשחק כדורגל והקטן מול הטלויזיה.
על הגז מתבשלים לאט לאט תפוזים סיניים במטרה להפוך לריבה ובבית ריח תפוזים...
ואני כנראה הגעתי להחלטה סופית.

לפני שנתיים לערך כשהתחלתי לדבר על הפונדקאות עם חברים ומשפחה אמא של החברה של אחי (מיילדת במקצועה) אמרה שהיא רוצה לילד אותי, כבר אז ידעתי שעד הלידה אגור רחוק מדי מבית החולים שבו היא עובדת וויתרתי על הרעיון.
לפני כחודשיים התקשרתי אל אותה מיילדת שבנתיים מונתה להיות מנהלת מחלקת לידה באסף הרופא ושאלתי אם אוכל להגיע אליה כדי ללדת ולקבל זירוז.
היא נשמעה מהוססת לגבי הזירוז ואני אמרתי שאין סיכוי שעם צירים אני נוסעת שעתיים עד לבית החולים שלה כדי ללדת אצלה.
בשבוע שעבר הגיעו אחי והחברה לבלות את סוף השבוע אצל אמא שלי והחברה אמרה משהוא על זה שאמא שלה רצתה לדבר איתי...
למחרת אמא שלי התקשרה וסיפרה שהיא דברה עם האמא של החברה ושבאסף הרופא מוכנים לעשות לי זירוז אחרי שבוע 38.
חשבתי על זה, מצד אחד כבר משתוקקת לסיים את ההריון ומצד שני לא בטוחה איך אני מרגישה לגביי זירוז... מפחדת שהזירוז יוביל לניתוח קיסרי.
צלצלתי לדבר איתה עם אוסף שאלות והבטחתי לחזור אליה עם תשובה.
שבוע עבר מאז, חלק מהנשים שהתייעצתי איתן חושבות שעדיף לחכות שתתחיל לידה טבעית, חלקן (דווקא אלו שדעתן יותר חשובה לי) הציעו לגמור עם זה.
אני ככל שחשבתי על זה שוב ושוב, ככל שנימקתי והסברתי הבנתי שאני נוטה לקחת את ההצעה ולעבור זירוז.
אז למה לא?
יש איזו טענה ששמעתי הרבה פעמים שזירוז מוביל ללידה ארוכה מהרגיל, אומרים גם שיתכן שבסופו של דבר נגיע לניתוח קיסרי. עדיף לתת לטבע לעשות את שלו.
למה כן?
כי ככה אני יכולה להכין נפשית את הילדים (לנסות גם את עצמי) למשהוא מוגדר בזמן מוגדר,
אם אני יודעת בדיוק מתי הלידה אני יכולה להתארגן ולקחת את הילדים אל אבא וסבתא שלהם.
כי מיילדת זה הדבר הכי הכי חשוב בלידה ואני יודעת שהמכרה שלי היא אישה מקסימה ואני בטוחה שגם מיילדת נפלאה.
אף אחד לא מת מקצת פרוטקציה ואין כמו פרוטקציה בבית חולים במחלקה הנכונה.
ולאחרונה גם הבנתי שכמו שעד עכשיו ההריון היה משהוא טכני ולא רגשי עבורי זה יהיה נחמד לסיים אותו באותה צורה.

אז למה התלבטתי?
בעיקר כי עדיין קשה לי להאמין שאני צריכה ללד. לידה זה כואב ולא בא לי כואב.
והכי גרוע אח"כ צריך להתחיל לחיות ולהתמודד עם כלמני דברים שלא הכי מתחשק לי להתמודד איתם.
כנראה שיש לי כאבי צמיחה.
אז זהו, היום אני אעדכן אותה שהחלטתי לקבל את הצעתה, נקבע תאריך (ככל הנראה הראשון לפברואר) ונתחיל לספור לאחור.
אמא'לה... זה באמת קורה?!?!