לאחר האכזבה שהייתה לפני חודש כשתמי הגיעה ליום השאיבה חולה, משתעלת עם חום גבוהה והכל בוטל, מצאתי את עצמי לחוצה נורא לקראת השאיבה החודש הזה.
תמי גררה איזה וירוס מגעיל במשך כל הימים שעברו בין סיבוב השאיבה שבוטל לבין הסיבוב האחרון ואני כבר חששתי שכלום לא יעזור ועוד חודש יעבור ללא שאיבה.
כולנו החזקנו אצבעות והתפללנו וחיכינו לרגע שתמי תבריא ולשמחתנו הרבה תמי הרגישה יותר טוב לקראת השאיבה (לפחות הצליחה להגיע לשם בלי חום).
הקטע המדהים היה כשדיברתי איתה אחרי שהתאוששה מהשאיבה והיא נשמעה נהדר כאילו שברגע שהכל היה מאחוריה הגוף נרגע והוירוס נעלם.
תמי ועמי החליטו לנסות הליך שנקרא IVM שבו שואבים זקיקים שעוד לא הגיעו לגודל שמתאים להפריה, מגדלים את הזקיקים במעבדה וכשיש ביציות מפרים אותן.
החדשות הטובות היו שיש לנו שני זקיקים החדשות הקשות היו שצריך לחכות ולשמוע איך הן מתפתחות וסבלנות זה לא הצד החזק שלי.
למחרת הייתה לנו ביצית ראשונה שנראתה טוב והייתה מוכנה להפרייה... יום אח"כ התברר שאחרי ההפריה העובר לא נראה הכי טוב שיש אבל הביצית השניה כבר הייתה מוכנה להפריה.
סופהשבוע הגיע ועמי ותמי היו צריכים להחליט את ההחלטה הקשה האם לקחת צ'אנס ולהפשיר את העובר הקפוא שהיה להם ולהתפלל שמהביצית השניה יתפתח עובר איכותי...
אחרי המתנה מורטת עצבים במהלך השבת בערב נחתם הגורל והבננו שלושתנו שזהו, בראשון בבוקר הפריה ראשונה (ואחרונה) מגיעה.
כמו כלה לפני יום כלולותיה התרגשתי בטרוף, כמובן דאגתי למקלחת חמה וטובה, התמרחתי בקרמים...
לדייט אני לא משקיעה ככה (;
בגלל שאני גרה בקצה של המדינה קיבלנו אישור להגיע מתי שנגיע אבל לי היה ברור שאין סיכוי שאצליח לישון ולכן החלטתי לעשות השקמה בחמש בבוקר ולעלות על הרכבת דרומה כבר בשש בבוקר. בערך משעה ארבע התחלתי להסתובב במיטה מצד לצד ובחמש קפצתי תוך שניה והתחלתי להתארגן (בחושך מפתיע).
הנסיעות האלו לת"א משעממות אותי נורא ותמיד אני סובלת מהתקפת שיעמום ומרגישה כמו ילד קטן שמנדנד להורים "מתי נגיע... נו מתי נגיע..".
אחרי נסיעה ארווווכה נצח הגעתי לעיר הגדולה וחיכיתי שתגיעה כבודה האם המכובדת לאסוף אותי.
תמי, אם אי פעם תקראי פה, אוי ואבוי לך על האיחור האופנתי של כמעט שעה מזלך שגם ככה הייתי בכזו התרגשות כך שהזמן עבר מהר.
הגענו לבית החולים (בדרך גיליתי שבמקרה שוד ניתן להעזר בתמי כנהגת מילוט) והמשפט הראשון ששמעתי מהאחות שהכינה אותנו היה לשתות הרבה ולא לעשות פיפי.
באותה שניה המחשבה היחידה שרצה לי בראש עד ההחזרה של העוברים הייתה פיפי פיפי פיפי פיפי פיפי פיפי פיפי פיפי פיפי פיפי פיפי פיפי....
לזכותי יאמר שכבר היה כמעט 11 ואני התרוקנתי לאחרונה בחמש וחצי בבוקר!!!
קיבלתי שימלה ורודה בגזרה מהממת וחלוק תואם אופנתי ונשלחנו להמתין בחדר האחרון בפרוזדור, תמי הלכה לקנות מיים ואני הלכתי ללבוש את הלבוש החגיגי שקיבלתי (למרבה האירוניה בשרותים). כשסיימתי את החלפת ה"הופעה" שלי מצאתי את עמי ותמי עומדים בפרוזדור כל אחד מחזיק ליטר וחצי מיים ואני רק חושבת פיפי פיפי פיפי פיפי....
אז הייתי ילדה טובה ושתיתי מיים, כוס או שתיים, גם עמי ותמי שתו אבל כבר לא יכולתי יותר והתחיל משחק דבילי שאני מקטרת שדי ואני לא יכולה להתאפק ותמי רודפת אחרי האחות ומבקשת אישור בשבילי להתרוקן.
היה משחק נפלא (:
אחרי המון זמן של המתנה, אחרי שאפילו עמי עזב כי היה חייב לחזור לעבודה, הגיע תורנו ונכנסנו מתרגשות נורא ( ולי היה פיפי פיפי פיפי.....).
גם את תמי הלבישו בחלוק מהמם, פגשנו את הרופא שאפשר להגיד ש.....הכניס אותי להריון... את האחות, את האישה הכי חשובה זו שגידלה את הזקיקים והפרתה את הביציות.
תמי נכנסה איתי לחדר, קצת הופתעתי שההפריה בוצעה בחדר ניתוח.
זכיתי לשכב עם רגליים פתוחות מול רופא ששמעתי את תמי מהללת המון פעמים בעבר, כשתאורה של מגרש כדורגל מכוונת ל@##%^ וכבודו אומר לי תשתחררי זה לא יכאב... כן נראה אותך רגוע ומשוחרר כשארבעה אנשים זרים חוזים באיבריך האינטימיים בתאורה חזקה ולמעשה כולנו שותפים במשהוא שעד היום בלקסיקון שלי היה תמיד רגע אינטימי בייני לבין בעלי... נו טוב שיהיה.
מהר מאוד חזינו כולנו באולטרסאונד בשניי העוברים נמצאים ברחם שלי, כולנו מתפללים שזו הפעם הראשונה והאחרונה שם.
בדרך החוצה מיחידת הIVF אמרתי לתמי תסתכלי טוב טוב כי יש סיכוי טוב שזו הפעם האחרונה שלך כאן.
ישבנו יחד לאכול צהריים... קנינו לי הר של תרופות ובצהריים בהליכה איטית ומצחיקה עליתי לרכבת חזרה.
אולי בהריון (:
תמי גררה איזה וירוס מגעיל במשך כל הימים שעברו בין סיבוב השאיבה שבוטל לבין הסיבוב האחרון ואני כבר חששתי שכלום לא יעזור ועוד חודש יעבור ללא שאיבה.
כולנו החזקנו אצבעות והתפללנו וחיכינו לרגע שתמי תבריא ולשמחתנו הרבה תמי הרגישה יותר טוב לקראת השאיבה (לפחות הצליחה להגיע לשם בלי חום).
הקטע המדהים היה כשדיברתי איתה אחרי שהתאוששה מהשאיבה והיא נשמעה נהדר כאילו שברגע שהכל היה מאחוריה הגוף נרגע והוירוס נעלם.
תמי ועמי החליטו לנסות הליך שנקרא IVM שבו שואבים זקיקים שעוד לא הגיעו לגודל שמתאים להפריה, מגדלים את הזקיקים במעבדה וכשיש ביציות מפרים אותן.
החדשות הטובות היו שיש לנו שני זקיקים החדשות הקשות היו שצריך לחכות ולשמוע איך הן מתפתחות וסבלנות זה לא הצד החזק שלי.
למחרת הייתה לנו ביצית ראשונה שנראתה טוב והייתה מוכנה להפרייה... יום אח"כ התברר שאחרי ההפריה העובר לא נראה הכי טוב שיש אבל הביצית השניה כבר הייתה מוכנה להפריה.
סופהשבוע הגיע ועמי ותמי היו צריכים להחליט את ההחלטה הקשה האם לקחת צ'אנס ולהפשיר את העובר הקפוא שהיה להם ולהתפלל שמהביצית השניה יתפתח עובר איכותי...
אחרי המתנה מורטת עצבים במהלך השבת בערב נחתם הגורל והבננו שלושתנו שזהו, בראשון בבוקר הפריה ראשונה (ואחרונה) מגיעה.
כמו כלה לפני יום כלולותיה התרגשתי בטרוף, כמובן דאגתי למקלחת חמה וטובה, התמרחתי בקרמים...
לדייט אני לא משקיעה ככה (;
בגלל שאני גרה בקצה של המדינה קיבלנו אישור להגיע מתי שנגיע אבל לי היה ברור שאין סיכוי שאצליח לישון ולכן החלטתי לעשות השקמה בחמש בבוקר ולעלות על הרכבת דרומה כבר בשש בבוקר. בערך משעה ארבע התחלתי להסתובב במיטה מצד לצד ובחמש קפצתי תוך שניה והתחלתי להתארגן (בחושך מפתיע).
הנסיעות האלו לת"א משעממות אותי נורא ותמיד אני סובלת מהתקפת שיעמום ומרגישה כמו ילד קטן שמנדנד להורים "מתי נגיע... נו מתי נגיע..".
אחרי נסיעה ארווווכה נצח הגעתי לעיר הגדולה וחיכיתי שתגיעה כבודה האם המכובדת לאסוף אותי.
תמי, אם אי פעם תקראי פה, אוי ואבוי לך על האיחור האופנתי של כמעט שעה מזלך שגם ככה הייתי בכזו התרגשות כך שהזמן עבר מהר.
הגענו לבית החולים (בדרך גיליתי שבמקרה שוד ניתן להעזר בתמי כנהגת מילוט) והמשפט הראשון ששמעתי מהאחות שהכינה אותנו היה לשתות הרבה ולא לעשות פיפי.
באותה שניה המחשבה היחידה שרצה לי בראש עד ההחזרה של העוברים הייתה פיפי פיפי פיפי פיפי פיפי פיפי פיפי פיפי פיפי פיפי פיפי פיפי....
לזכותי יאמר שכבר היה כמעט 11 ואני התרוקנתי לאחרונה בחמש וחצי בבוקר!!!
קיבלתי שימלה ורודה בגזרה מהממת וחלוק תואם אופנתי ונשלחנו להמתין בחדר האחרון בפרוזדור, תמי הלכה לקנות מיים ואני הלכתי ללבוש את הלבוש החגיגי שקיבלתי (למרבה האירוניה בשרותים). כשסיימתי את החלפת ה"הופעה" שלי מצאתי את עמי ותמי עומדים בפרוזדור כל אחד מחזיק ליטר וחצי מיים ואני רק חושבת פיפי פיפי פיפי פיפי....
אז הייתי ילדה טובה ושתיתי מיים, כוס או שתיים, גם עמי ותמי שתו אבל כבר לא יכולתי יותר והתחיל משחק דבילי שאני מקטרת שדי ואני לא יכולה להתאפק ותמי רודפת אחרי האחות ומבקשת אישור בשבילי להתרוקן.
היה משחק נפלא (:
אחרי המון זמן של המתנה, אחרי שאפילו עמי עזב כי היה חייב לחזור לעבודה, הגיע תורנו ונכנסנו מתרגשות נורא ( ולי היה פיפי פיפי פיפי.....).
גם את תמי הלבישו בחלוק מהמם, פגשנו את הרופא שאפשר להגיד ש.....הכניס אותי להריון... את האחות, את האישה הכי חשובה זו שגידלה את הזקיקים והפרתה את הביציות.
תמי נכנסה איתי לחדר, קצת הופתעתי שההפריה בוצעה בחדר ניתוח.
זכיתי לשכב עם רגליים פתוחות מול רופא ששמעתי את תמי מהללת המון פעמים בעבר, כשתאורה של מגרש כדורגל מכוונת ל@##%^ וכבודו אומר לי תשתחררי זה לא יכאב... כן נראה אותך רגוע ומשוחרר כשארבעה אנשים זרים חוזים באיבריך האינטימיים בתאורה חזקה ולמעשה כולנו שותפים במשהוא שעד היום בלקסיקון שלי היה תמיד רגע אינטימי בייני לבין בעלי... נו טוב שיהיה.
מהר מאוד חזינו כולנו באולטרסאונד בשניי העוברים נמצאים ברחם שלי, כולנו מתפללים שזו הפעם הראשונה והאחרונה שם.
בדרך החוצה מיחידת הIVF אמרתי לתמי תסתכלי טוב טוב כי יש סיכוי טוב שזו הפעם האחרונה שלך כאן.
ישבנו יחד לאכול צהריים... קנינו לי הר של תרופות ובצהריים בהליכה איטית ומצחיקה עליתי לרכבת חזרה.
אולי בהריון (:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה