דרכנו לאן....

לאחרונה יצא לי לחשוב על הבלוג הזה, הגענו למצב אני והוא שנדרשה שיחת דרכנו לאן....
המטרה של הבלוג הייתה להעביר את חויית הפונדקאות לכל מי שרצה להבין מהצד הרגשי (בעיקר) איך זה להיות פונדקאית.
מאחר ואני כבר לא פונדקאית נשארנו אני והבלוג במצב שבו צריך להחליט לאן ממשיכים מפה.
חשבתי אולי להמשיך לכתוב, כבר התרגלתי מדי פעם לשפוך את הלב ומי יודע לאן יובילו אותי החיים.
השבוע בעקבות הכתבה בעיתון "את" פנו אליי מהטלויזיה החינוכית והציעו לי להתרעיין בנושא בתוכנית של חני נחמיאס.
ביקשתי יום לחשוב על זה ובערב אחרי הרבה הירהורים דיברתי בטלפון עם עמי (זוכרים את האיש הזה שלא מזמן נולד לו תינוק), בשיחה הזו הבנתי מה ההתלבטות שלי ולמה אני לא רוצה להתראיין.
זה לא ביישנות, גם לא פחד במה אלא ההרגשה שדי, אני את שלי עשיתי.
הייתי בהריון, דיברתי עם עיתונאית והצגתי את הצד החיובי שבפונדקאות, ילדתי, טחנתי את הנושא מכל זוית אפשרית ועכשיו צריכה לנוח מזה.
לפונדקאות היה חלק מאוד גדול בחיים שלי בשנה וחצי האחרונות, זה לקח המון אנרגיה גופנית ונפשית ותפס חלק גדול מהזמן שלי ועכשיו הגיע הזמן לעבור הלאה ולהתקדם.
מאותן סיבות בדיוק שהחלטתי לא להתראיין החלטתי להפסיק לכתוב פה ברשת.
הגיע הזמן לחזור ליומן (:

מי שממש יתגעגע יכול להציץ בבלוג השני שלי, זה פחות אישי אבל עדיין יתעדכן.

תודה לכל מי שקרא, לכל מי שהגיב, לכל מי שעבר איתי את ההריון גם אם לא ידעתי...
כל מי שאולי שינה את דעתו על פונדקאות (אני מקווה שלחיוב).
שלום לכולם...
אני הולכת לחיות את חיי